לרקוד עם כאבים: ראיון עם משתתפי גמר "רוקדים עם כוכבים"
הערות מעליבות מהשופטים, מריבות עם הפרטנרים ונקודות שפל נפשיות. שלומי קוריאט, עדי הימלבלוי ורון שחר, הפיינליסטים של "רוקדים עם כוכבים" (הגמר ביום שני הקרוב), מתארים את הדרך אל הגביע במונחים של טירונות, הרבה יותר משל תוכנית בידור. אבל האם המאמץ ישתלם? "בואי לא נשקר", מודה קוריאט. "בסופו של דבר מה שקובע הוא את מי יותר אוהבים, לא איכות הריקוד"
"תחביב?! זה יותר קרוב למצב שבו היו לוקחים אותי בשבי ומאלצים אותי לרקוד. כשלמדתי בבית צבי היה סמסטר של ריקודים סלוניים שהייתי נוכח בו מאחורי הדלת. בעיקר הייתי נכנס, אומר למורה'טוב, אני אדבר איתך' ויוצא. זה רחוק ממני שנות אור".
לא קל כשזה רחוק מתחומי העניין שלך.
"זה קשה כשאתה מגיע לתוכנית ריקודים ואתה לא מהתחום בכלל ולא מבין על מה השופטים מדברים. לפעמים יש הערות כלליות מדי שאין לי מושג איך לפרש אותם. הרבה פעמים הייתי מקשיב, מהנהן ואומר'נכון, נכון', ואחר כך שואל את הדס (הפרטנרית - צ"ב) למה הם התכוונו".
גם רון שחר, שמספיק לפלוט משפט אחד ונחטף על ידי ההפקה, לא בדיוק מרוצה מהערות השופטים. "יש הערות מקצועיות שאני מקבל והן מובנות, אבל כששופט אומר 'תעבוד יותר קשה' זה מרגיז. מלבד העובדה שמדובר במשפט כללי מדי, אני עובד מאוד מאוד קשה. לבוא ולהגיד לי בשידור חי 'תעבוד יותר קשה' חוטא לאמת מבחינתי". גם עדי הימלבלוי מצטרפת לטרוניה הכללית, ולא מסכימה לקבל הערות שופטים שלא קשורות לריקוד. "מפריע לי כשיש הערות שהן לא ענייניות. או-קיי, סבבה, אז בפעם הבאה אני לא אנפח את השיער אם לא אהבתם את זה, אבל בואו נדבר רגע רסמי, על הריקוד. נראה לי שלפעמים מאבדים פוקוס, וזה קצת מבאס".
שחר , למרות התנגדותו, נלקח על ידי הצלם. שלומי הטחול מסיים לסדר עניינים אפלים ("יאללה כפרה, תזמיני מונית") בטלפון הנייד שלו. השאלה שהייתה חייבת להישאל מגיעה. מה אבי הטחול היה אומר על העובדה שמי שמגלם אותו רוקד ריקודים סלוניים?
"היה אומר לי 'וואלה אח שלי, מה שעושה לך טוב תעשה, רק מה, אם אני אראה אותך עם בגדים של נצנצים אל תגיד לי שלום כי אתה הורס לי את התדמית'".
נשמע כמוהו, רק עדין יותר.
"לא, זה כי אנחנו חברים, הוא יכול לדבר אליי כאל חבר".
בניגוד לדמות העיקרית שמזוהה עם שלומי קוריאט, קשה להאמין שאחת הדמויות שגילמה אי פעם עדי הימלבלוי הייתה נתקלת באיזושהי בעיה בעניין. כשהיא יוצאת מחדר ההלבשה בשמלה שחורה וחסודה יחסית, קשה להתעלם מהשינוי שהיא עברה בלבוש. "למדתי שאני צריכה להתערב", היא מספרת על המחשוף המצטמק שלה מתוכנית לתוכנית, "אני תמיד סומכת יותר מדי על אנשים עד שאני רואה אחרת. בהתחלה אמרתי'תעשו מה שאתם חושבים לנכון', אבל באחת התוכניות זה כבר היה מוגזם, ומאז אין יותר חשוף בכלל. אני מאמינה שככל שאתה מסתיר יותר - זה עובד יותר".
גם על דניס סמכת בחזרות?
"בהתחלה היה לי קשה, היינו בלחץ מטורף. אבל באתי בגישה של'אני הולכת למשהו שאני לא מבינה אותו וזה בסדר', אחרת מבחינתי, היה ממש גרוע. היה לי קשה מאוד להשתתף בתוכנית מהמקום של חשיפת חוסר הידע שלי, כשהכול מתועד מהרגע הראשון. עד עכשיו יש לי בעיה עם זה. כשדניס רוצה שאעשה משהו לבד אני מתעצבנת, מאוד קשה לי להראות לכל העולם את תהליך הלמידה שלי, שמתחיל מאפס. בהתחלה הוא ואני לא הסתדרנו. מערכת היחסים כל כך אינטנסיבית, שמתישהו חייבים לחולל איזה ריב. הפרופורציה קצת הולכת לאיבוד בתקופות כאלה. היה ריקוד של טנגו שהיינו אמורים לבצע, רבנו באותו יום ולא דיברנו. כשהגעתי לבמה לא הצלחתי לרקוד, כל השידור רואים שאני לא מדברת
ועל אף שהימלבלוי רקדה לא טוב, לטענתה, הקהל חשב אחרת והיא עברה בקלילות לשלבים המאוחרים יותר. זו לא הפעם הראשונה שבה עולה הטענה שהצופים שולחים מסרונים למי שהם אוהבים ומכירים, בלי קשר ליכולת הריקוד שלו, ולכן לכאלה שמפורסמים יותר יש סיכוי גדול יותר להינצל. הימלבלוי לא מתרגשת מהתאוריה המנומקת שלי. "כשאני צפיתי בתוכנית הזאת ראיתי שבאמת יש הרבה אנשים שנשארים כי אוהבים אותם, אבל יש איזשהו רף שאי אפשר לעבור אותו אם אתה לא נותן משהו בריקוד. אני מקווה שככה זה היום. אבל גם אם נבחרתי רק מאהבה זה טוב. למדתי בתוכנית שדברים שרואים מכאן לא רואים משם".
שזה אומר?
"כשראיתי עונות קודמות של'רוקדים' שפטתי אנשים על ימין ועל שמאל. היום כשאני כאן אני מבינה כמה זה לא נכון, כמה אי אפשר לשפוט אם אתה רואה אנשים סופרים צעדים תוך כדי ריקוד, מאבדים פוקוס או מתלהבים יותר מדי. זה נראה הרבה יותר פשוט מהבית, וזה כל כך לא. כשראיתי את'נולד לרקוד' היה קשה לי להתחבר לתוכנית כי אני לא מקצועית, לא היה לי את הערך המוסף לזה ולא ידעתי להבדיל בין הריקודים. כאן זה שונה, כולנו באים מאותו חוסר ידע".
רון שחר יורד סוף סוף מהקומה העליונה, שם נמצא הקייטרינג, אבל הוא עדיין לא אכל. כל היום הוא התרוצץ בצילומי הפרומו והוא נראה מבולבל מעט. "את - גייז", הוא אומר לי, ואז מצביע על כל האנשים שסביבו: "כולכם גייז". מאוחר יותר הוא יסביר שזה הכינוי לכל החברים שלו. אשריי, גם אני מחבריו. "היה בי המון פחד מריקוד. דווקא בגלל זה רציתי להגיע לתוכנית, כי למדתי על עצמי שברוב המקרים אני הולך למקומות שקל לי בחיים, אבל לא באמת מתפתח שם. עד היום כשאני מגיע לרחבה יש לי הרגשה של פרפרים בבטן והרגליים כאילו הולכות לבגוד בי. עד היום אני מאוד מפחד. היה ברור לי מהתחלה שאני הולך הביתה כי אני גרוע. למזלי הריקוד השלישי היה הסלסה, ששם עשיתי עבודה טובה".
וזה שבכלל הגעת לריקוד השלישי לא קשור לעובדה שאנה מוכרת ואהובה?
"יכול להיות, אני לא מכחיש את העובדה הזאת. אני יודע בוודאות שאת האנשים בבית הכי מעניין לראות את אנה רוקדת, וזה עובד לטובתי. במקומות שאני מופיע פחות טוב הנתון הזה יכול לחפות עליי". אז בעצם יכול להיות שהגעת לגמר על גבה של אנה.
"זה לא מה שאמרתי. התוכנית היא לא אליפות העולם בריקודים, או עוסקת במי הרקדן הכי טוב. היא על אנשים שאמורים להגיע חסרי רקע וידיעה, שבכל זאת מצליחים להגיע למצב שבו הם רוקדים בצורה יפה. ובקריטריון הזה של התוכנית עמדתי בכבוד".
כששחר מדבר על אנשים שאמורים להגיע חסרי רקע לתוכנית, הוא בוודאי לא מתכוון לטל ברקוביץ', אחת המתמודדות השנויות במחלוקת של "רוקדים". ברקוביץ', שזכורה לכולם מההערה שזרקה לעברה חנה לסלאו הנוגעת לענייני פתיחת רגליים, רוקדת בלט מגיל צעיר, וגרמה למרמור בקרב משתתפי התוכנית האחרים, שלא היה להם ולו ידע קלוש בריקוד.
"טל פשוט הייתה טובה מדי", מודה הימלבלוי, "וזאת הייתה הבעיה שלה. הקהל בבית אוהב לראות התקדמות, ולה היה נורא קשה לחדש". גם שחר לא חשב שברקוביץ' תגיע לרביעייה האחרונה. "אני זוכר שראינו אותה בחזרות ואנה אמרה שיש דברים שטל עושה שהיא לא מצליחה לעשות. אנחנו נמצאים בתוכנית על אנשים שלא יודעים לרקוד, כולנו היינו אמורים להתחיל את העונה מאותו מצב, והיא כבר באה עם ידע. לדעתי היא לא הייתה צריכה להגיב לחנה. לפי מה שידוע לי היא לא העירה לה משהו לא נכון, אבל אני במקומה לא הייתי עונה. בכל זאת, אישה מבוגרת. מהצד היו רואים שאני לא מגיב ומסיקים מסקנות אחרות לגמרי".
אבל כנראה זה מה שמעלה את הרייטינג. "האח הגדול" העונה, למשל, מבוססת על מריבות בין נשים מבוגרות וגברים צעירים.
"אני לא רואה 'האח הגדול'. זה לא כוס התה שלי".
אז מה כן?
"'רוקדים עם כוכבים'. ו'הבורר'".
ואם שלומי לא היה יושב פה?
"עדיין הייתי אומר 'הבורר'. 'טקסי דרייבר'".
פחות "נשות הטייסים".
"לגמרי. תראי, היה בסדרה מדגם שלא מייצג נכון את המציאות. עיוותו אותה. לא כל אשת טייס נראית'90-60-90' ולא כולן הן עקרות בית נואשות. לא תמיד צריך להתפשר על השילוב הזה בין דוגמניות ושחקניות. ולמרות שהן היו מעולות, יש מספיק בוגרות בית ספר למשחק שנראות טוב ומשחקות מצוין. אבל כשאתה לוקח מראש החלטות כאלו, אתה מנמיך ציפיות לקהל בבית. אולי זו הייתה המטרה".
וחוץ מזה, ב"נשות הטייסים" בטח היה פחות מרגש מכאן. היה איזה קטע שבכית.
"נכון, אחרי ריקוד הטנגו. הייתי בשוק מהלידה של הבת שלי ומוצף רגשית ברמות שלא יכולתי לשלוט בעצמי, ועבדתי כל כך קשה על הריקוד ו' חרבנתי' על הרחבה. הייתי כל כך לא טוב. כשסיימתי הייתי נורא מאוכזב. ירדתי אל מאחורי הקלעים והתחלתי לבכות. זה היה כל כך מטומטם, כי בשורה התחתונה זו בסך הכול תוכנית בידור, אבל הייתי במקום כל כך חשוף רגשית שהכול עף החוצה. אני לא יודע אם זה עבד לטובתי או לרעתי".
המשך הכתבה במוסף "תרבות מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם