בלתי נסלח: על "מכאן והלאה"
קלינט איסטווד כבר מעד במהלך הזדקנותו למלכודת ההטפה אבל "מכאן והלאה", מנשר ניו אייג' שמגולל את נפלאות המוות ומתיקותו, מדיף ריח של שאריות לא נקיות
וכעת להערכות: א'. איסטווד נחשב - בצוותא עם מרטין סקורסזה - כבכיר הקולנוענים הפועלים כיום בהוליווד; ב'. במהלך הקריירה הארוכה ארוכה שלו ביים המגה יוצר הזה לא יותר משלושה סרטים ("בירד", "בלתי נסלח", "מכתבים מאיוו ג'ימה") שנשקו לגדולה. כל היתר הם פחות או יותר סרטים בלתי שלמים שהפגימות השונות הטבועות בהם מאפילות לעתים על היתרונות הלא מעטים שבוקעים מתוכם.
לא יאה לחכם השבט ההוליוודי. "מכאן והלאה" יח''צ
ואם קביעה זו נכונה לגבי "צייד לבן, לב שחור", "מיסטיק ריבר" או "גראן טורינו" על אחת כמה וכמה שהיא תקפה כשמתבוננים ב"מכאן והלאה", סרטו האחרון שהגיע עתה לארץ, שכולו פגימה שאינה יאה למי שמכהן כחכם השבט ההוליוודי.
"מכאן והלאה", מנשר ניו אייג' שנחוש לגולל את נפלאות המוות ומתיקותו, מדיף תחושה כאילו הוא אינו אלא ערימה של שאריות לא נקיות שהותירו אחריהם טיפוסים כפול האגיס או אלחנדרו גונזלס איניאריטו שידעו לתפוס טרמפ על טרנד אופנתי כפול קנה שהתבטא בהפצת שבחי גלגול הנשמה לצד עיצוב נרטיב מפוצל לרסיסי עלילות שסופן להתלכד יחד, שהרי זה רצון הבורא.
כל עוד עשו זאת האגיס ואיניאריטו בסרטים כמו "התרסקות", "21 גרם" או "בבל" הוגדרו היטב הגבולות שבין הריאליה לפנטזיה הדתית. שונה המצב ב"מכאן והלאה" שהתסריט שלו הוכן בידי הבריטי פיטר מורגן שכל הווייתו הקריאטיבית נסמכת על התבוננות במעשים ובאירועים פוליטיים שהתחוללו בפועל באנגליה או בארצות הברית.
בעשרת הפרויקטים הקולנועיים והטלוויזיוניים שמורגן היה מעורב בהם בשנים האחרונות ("העסקה", "המלכה", "פרוסט/ניקסון" ועוד) שימשו לו כגיבורי עלילה מובילים אישים כטוני בלייר, גורדון בראון, ריצ'רד ניקסון, ביל קלינטון, המלכה אליזבת או אידי אמין דאדא). בהחלט פיגורות שלאחיזתן האיתנה במציאות נודעה השפעה על חלקים ניכרים מאוכלוסיית תבל. והנה לפתע פתאום ממריא תסריט מאת מורגן אל מחוזות העולם הבא, כאילו הוא אינו אלא מיסיונר השש אלי שליחות ראשונה בשם איזושהי כנסייה או דת אופנתית ומתפנקת.
לא, "מכאן והלאה" איננו סרט אימה שבו משורטטות על הבד רוחות רפאים השבות אל עולם הממשות כדי לתבוע באלימות עלבון כזה או אחר. סרט זה הוא בפירוש הטפה דתית שאינה נופלת בצביעות שלה ממה שהודגם לפני כמה שנים בסרט כמו "מיליון דולר בייבי". רגע, רגע, יאמר לעצמו הקורא/צופה מה כבר ההבדל בין הסרט ההוא שכתב האגיס וביים איסטווד לבין המוצר החדש? אין הבדל, להוציא אולי את רמת הביצוע שאז הייתה גבוהה וכעת היא פתטית במקצת.
לא אחת במהלך הזדקנותו הפילמאית מעד איסטווד אל תוך מלכודת ההטפה הישירה. כך זה היה ב"מיליון דולר בייבי" ששש לארח נואם קתולי שמרן, כומר בעיסוקו, באחד התפקידים המובילים וכך גם ב"ההחלפה" שם התייצב על אותה הבלטה מטיף פרוטסטנטי מתלהם. גם "אינוויקטוס", סרטו הקודם של איסטווד על אודות מדיניות הפיוס של נלסון מנדלה כנשיא דרום אפריקה, טבל בעודפים של רוטב הצדקנות. ואם להתבונן באומץ לאמת בלבן של העיניים שלה הרי ש"גראן טורינו" המהולל מצוי אף הוא בתחתית הליגה הזאת.
אמונים על טכניקות הנרטיב של האגיס/אינייריטו פיצלו מורגן ואיסטווד את עלילת "מכאן והלאה" לשלושה יובלים הזורמים במקביל אל אותו נהר רוחני שוצף. בדומה ל"בבל", למשל, מתחוללת גם עלילת "מכאן והלאה" בשלוש יבשות במקביל - אסיה, אירופה ואמריקה. בעת חופשה באחד מאיי אינדונזיה תוקף גל צונאמי עז את ססיל דה פראנס, כאן בתפקיד מגישת תוכנית תחקירים בטלוויזיה הצרפתית. העיתונאית החריפה שנבלעת בתוך הגל כמו חווה תהליך מוות וכשהיא נחלצת מהמים היא אינה דומה לשום דבר שאיפיין אותה קודם לכן.
וממש באותה העת בלונדון, בירת אנגליה, נדרס ילד בן 12 ומותיר בדד בעולם העגום את אחיו התאום שתקוע עם אם מסוממת ומאוחר יותר עם משפחה אומנת. עוד אלה נאבקים בהיבטים כאלה ואחרים של המוות סובל מאט דיימון מצרה צרורה אחרת. הוא חי בסן פרנסיסקו ומשתדל לחמוק מייעודו המיתולוגי.
דיימון הוא בעל אוב שבמגע יד קל מסוגל להעלות רוחות מתים מעולמותיהן המרוחקים. הייעוד הזה פוגם באורח אנוש בניסיונותיו הכנים של הבחור טוב הלב למצוא לעצמו בת זוג הגונה, כזו ששום רוח רפאים אינה יושבת לה על הכתף.
מובן שכולם כאן פיונים בשדה הקרב של תיאוריית הכאוס שבה אפילו עפעוף של קרנף באנטארקטיקה משפיע על מרעום של פצצת אטום בקמצ'טה. לכן ברור מאליו שלושת הגיבורים הללו - הילד השכול, העיתונאית הלומת הקרב והמכשף התמים נידונו להיפגש יחד. אירוע זה מתחולל בצל יריד הספרים הבינלאומי של לונדון (למה? ככה) כאשר דרק ג'אקובי (בתפקיד עצמו) יושב על דוכן מוגבה ומקריא עבודה של צ'רלס דיקנס. לא נשמע משכנע? אתם פסולים לכנסיית הניו אייג'! הספיריטואליזם, תת
ענף באמונות הדתיות השונות, הוא סרח עודף מתבקש מאליו בעידן פילמאי
שבו חוגגים סרטי אימה את שליטתם ברשימת רבי המכר. ההשתדלות היומיומית של סרטי הקולנוע לשכנע צרכנים צעירים בנחיצות קיומו של עולם בלהות מקביל ובעל ספר חוקים משלו אינה שונה מהרעבה מכוונת של חיית טמגוצ'י וירטואלית או מכינונו של חוג חברים פיקטיביים בפייסבוק.
התפרקותו המוחלטת של מושג המציאות האובייקטיבית כתוצאה מהתפתחותה המואצת של המציאות הווירטואלית הופכת גם את המוות לסוג של מוצר צריכה שניתן למתג אותו באופנים ידידותיים. וזה בדיוק מה שקרה בסרטי האגיס ואינייריטו. וכעת גם לאיסטווד.
העובדה שאיסטווד המיומן הוא שביים את "מכאן והלאה" מבטיחה לסרט רהיטות מלאה שפירושה המעשי הן סצנות מבוימות היטב וארוזות במעטפת מפתה, שלה אחראי בעיקר הצלם תום סטרן. בעשור האחרון צילם סטרן לאיסטווד את כל סרטיו, תשעה במספר, תוך שהוא מפגין התגמשות מירבית בכל הקשור לשימושים רלוונטיים בצבע או בתאורה. בעבור "מכאן והלאה", כמעט מתבקש, בחר סטרן לשקוע לתוך צבעוניות עכורה ואפקטיבית המתבטאת בגוונים כהים ובצלליות בנוסח רמברנדט. חבל, אם כך, שמשחקם העצי של פראנס ודיימון פוגם בשלמות של הצילום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם