שלח את עמי: ראיון עם עמי סמולרצ'יק
לפני כעשור בערך נפרדנו ממנו, אחרי "פלורנטין" ו"מבצע סבתא" מאז, עמי סמולרצ'יק הספיק להתגרש, להתקרחן בהודו, להתאהב שם בבחורה פסיכוטית, לרדת מהפסים בעצמו, להנחית את שרידיו בתל אביב, לא לעשות כלום במשך ארבע שנים ואז להתחתן שוב, להביא ילדים ולשוב לתיאטרון שיחה כנה עם שחקן שהפך לפועל ייצור בתעשיית המשחק הישראלית, ומחפש את דלת היציאה מהמפעל
הוא מציע תה עם נענע, ושואל על מה אנחנו הולכים לדבר. בראש דווקא עוברת שאלה מתבקשת, שמסכמת מצוין את הסיטואציה, אבל נדמה שסמולרצ'יק לא יתלהב אם נפתח ב"אבל מה עושה בני". לא שיש לו בעיות להסביר לאן הוא נעלם, מה הוא עושה היום ומה ישמח לעשות מחר. רק שעצם ההתרפקות על הברקה היסטורית לא עושה לו את זה. "זה היה, זה נגמר, זה לא מעניין יותר", הוא מסביר, ומספר שאין די-וי-די של הסרט בבית. היה, אבל הוא נתן אותו לאחד האחיינים.
את הניתוק מהתעשייה, ובדרך גם מתשומת הלב שלנו, הוא עשה ביוזמתו. לא כי נגמרו התפקידים או הצעות העבודה. אולי מגה סלב, מהסוג שילדות מתנחלות אצלו בחדר המדרגות וזורקות עליו חזיות, הוא לא היה גם אז, אבל בסוף שנות ה-90 סמולרצ'יק היה חזק במשחק. "מבצע סבתא" הפך לקאלט. הוא שיחק שלוש עונות ב"פלורנטין". ודווקא שם, בשלב שבו אמורים להכריז על התגשמות החלום ולהיאחז במומנטום, הוא קנה כרטיס טיסה בכיוון אחד ועזב להודו.
"מקצועית, לא הייתה סיבה לקום ולחתוך, אבל זה לא היה העניין. הייתי נשוי לבחורה שיצאתי איתה מתקופת התיכון. עברנו משבר זוגיות רציני, והחלטנו שצריך לנסות לקחת הפסקה. להתרחק מכל החברים, מהלחצים של המשפחה, ולבדוק דברים עם עצמנו. כל ההתייחסות שלי למקצוע הייתה שונה מהיום. הייתי כמו נער אנרכיסט ברוקנרול. זה לא שנמאס לי להיות שחקן, אבל זה הפסיק להיות מרכז בעולם שלי. הקריירה הייתה פחות חשובה. רציתי לבדוק מה קורה איתנו, אם אנחנו נפרדים או לא, וחשבנו שלקחת תרמיל ולשנות אווירה יהיה חלק מהניסיון לפתור עניינים".
המסע המשותף שרד חודשיים. מאמצי ההחייאה לא צלחו, סמולרצ'יק ואשתו נפרדו במהלך הטיול, אבל חוויית הודו רק החלה. "התחלתי להשתולל, גואה, מסיבות וכל מה שנלווה למסיבות".
חזרה לחיים הבוהמיינים של שחקן תל אביבי?
"הרבה יותר. כשאתה עסוק בקריירה אתה לא יכול להרשות לעצמך להתקרחן עד הסוף. שם אין לך שעון, אין סדר יום. יותר מהקרחנה, זו אווירת החופש. הניתוק המוחלט, בלי שום מחשבה על מה אעשה אחר כך, אם, מתי או איך אמצע שוב עבודה. את מי זה מעניין שם. חלק מהזמן היה איתי חבר מהארץ (אורי הוכמן, שמשחק היום לצדו ב"מוריס שימל"). כמה חודשים נשארתי לבד. טיול לפנים, כמו שמגדירים אותו שם. מסיבות, בילויים, תשוקה חדשה. התחלתי לזיין כמו שצריך. החופשה שאנשים עושים בגיל 21. אני הייתי בן 31".
בין לבין הגיע סיפור פחות קליל, שבדיעבד סמולרצ'יק הפך לספר "איפה אתה". רומן מזורז שהתפתח עם מטיילת ישראלית, והידרדר תוך שלושה שבועות לקצוות שבהם מיטשטש הקשר עם העולם האמיתי. "עברתי איתה תהליך קיצוני", הוא מנסה להסביר. גם היום, עשור אחרי, יותר קל לו לשלוח אותך לקרוא את הספר, מאשר לתמצת את האירוע ולבחור את המילים.
"זה לא כמו לראות תאונת אוטובוס מהצד, למצוא את הנפגעת ולרוץ לעזור. הבנתי מה קורה רק בדיליי. זו סיטואציה קיצונית שנכנסתי אליה לאט לאט, אבל בהידרדרות מטורפת. הכרתי מישהי והייתי מסונוור. טיילנו יחד, ואני מדבר על מקומות רחוקים ומבודדים. זה לא גואה, עם חבר'ה מסביב ובית חב"ד מעבר לכביש. היינו מנותקים. היא ואני נגד העולם. בתוך הסיפור הייתי די בסדר, אבל כן, יש מצב שבתהליך גם אני הייתי קצת מנותק מסוג של מציאות. הטיפול בה גרר אותי. היא הגיעה למצב פסיכוטי מאוד קשה, ואני חלק מהחוויה כי אני נמצא איתה. הספר מבוסס על הסיפור האמיתי, כשתוך כדי תהליך הכתיבה אתה עף גם למקומות אחרים. בסופו של דבר, נשארתי איתה עד שהגיעו לחלץ אותה, ואז עברתי לאשרם מאוד גדול של אושו. לא תכננתי להגיע לשם, אבל הייתי מותש. הרגשתי כמו שק חבטות ורציתי לנוח. שיטפלו בי קצת".
שלושה חודשים הוא נשאר באשרם, למד מדיטציה והרגיש כמו סוג של חוזר בתשובה. משם חזר לארץ, לפחות פיזית. הוא גר בפלורנטין, בדירת חדר שעל פי התיאורים, ראיתם מפוארות ממנה. היו לו שם מזרן ושטיח. רמקולים, כמה עציצים וגג, כדי שאפשר יהיה לצאת להשתחרר. סוג של סגפנות מבחירה, לא שהיה לו תקציב מיותר לתנאים מחיה אחרים.
סמולרצ'יק השתתף ב"אהבה זה כואב" עם דנה מודן, צילם סצנה קצרה ל"סימה ועקנין מכשפה", אבל לא ממש התעניין בקאמבק לממסד הרציני, או בפרנסה. "מדי פעם עבדתי, אבל חייתי בצניעות. לא החזקתי רכב, לא הייתה לי טלוויזיה. זה לא החיים של היום עם ילדים
"הייתי בקטע של מוזיקה, ראיתי המון הרכבים צעירים בתחילת דרכם. הקמנו את להקת פלפל אל חפלה (הרכב עם תומר שרון, אורי הוכמן ואשר סיוון, שהעלה מופע שמבוסס על שירי פלפל אל מסרי). התחלתי לכתוב את הספר. הסתובבתי במועדונים. חיפשתי את חיי הרווקות שלא היו לי אף פעם. עשיתי מדיטציה און אנד אוף. אולי מבחינת הקהל נעלמתי, אבל זו הייתה אחת התקופות הפוריות והמהנות בחיים שלי. משהו כמו ארבע שנים של עונג ארוך. יציאות, בילויים, המון בחורות".
על איזה תקן הגעת אל הבחורות? בני הסלב מ"מבצע סבתא", או עמי מהדירה ממול?
"תסביר".
אתה יודע, כל אחד מוכר משהו. המפורסם, השנון, החמוד, היפה, העשיר.
"אני הייתי זה שמפוצץ בביטחון עצמי וזורם. לא כי אני כוכב חשוב, אלה בגלל הברייק שעשיתי. אתה יודע, יש אנשים אלמוניים שלא שיחקו ב'מבצע סבתא' ומאוד מצליחים עם בחורות. אתה מצחיק, אתה נחמד, אתה חרמן. אתה עקבי. זורק כל מה שיש לך, משתמש בכל הכלים".
סמולרצ'יק עוצר. אשתו, חיה, בדיוק יוצאת מהחדר עם תינוק מקסים בן שבעה חודשים על הידיים. להלן, העולם החדש. גם זה היה תהליך. אתה פוגש מישהי, שעוברת לגור איתך. פתאום קצת יותר חשוב איך הדירה נראית. מכאן מתקצר המרחק מהתובנה שצריך לחפש עבודה, ופתאום הילד בן ה-35 שחורש מועדונים בלילות, וטס מדי פעם לסדנאות מדיטציה בהודו ורוסיה, מצטרף להבימה ומשחק עם שלמה בראבא ועם תיקי דיין ב"מבקר המדינה".
"זה לא ממש פתאום, ולא כל כך פשוט. אתה מתחיל מאפס. לקח לי זמן. חיכיתי שאנשים בתעשייה יבינו שהפסקתי לטייל, שאני לגמרי כאן. אמרתי'חבר'ה, חזרתי', אבל לא כל כך מהר קפצו עליי. בתחילת הקריירה הכול בא לי בקלות. איכשהו תמיד קיבלתי תפקידים. באתי לאודישנים, והופ, הסתדר. פתאום היה יותר קשה. היה מלחיץ, ואז פגשתי במקרה את אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, ואחרי כמה חודשים היה לו משהו בשבילי. דווקא תפקיד מגניב ב'מבקר המדינה'. כשאתה כבר בפנים, מגיעות עוד הצגות, עוד פרויקטים".
מאז הוא שם. בשנים האחרונות בתיאטרון חיפה, נכון לימים אלה בהצגה החדשה "מוריס שימל" של חנוך לוין (הפקה משותפת עם הבימה) לצד אבי קושניר, ליא קניג, וגם החברים, תומר שרון ואורי הוכמן. נחמד לו, הוא טוען. במיוחד כרגע, כשעובדים עם חברים. גם את חנוך לוין הוא מאוד אוהב. על המקצוע בכלל, האמירות פחות נלהבות. "נורא קשה להיות שחקן. אם אפשר היה לעבוד חמש פעמים בחודש בהצגה שתפרנס אותך, זה היה משהו אחר, אבל אין דברים כאלה. תיאטרון זה מחויבות עצומה מתהליך החזרות ובכלל. אתה יכול לנסוע עשרה ימים רצוף הלוך חזור להצגה בנהריה. אתה כל היום ברכב. מבלה שעות עם אנשים, ולא תמיד עם כאלה שאתה אוהב".
אתה יודע, גם מהנדס מחשבים או שוטר יכולים לשבת שמונה שעות במשרד, ליד אנשים שהם לא בהכרח אוהבים.
"כן. צודק. עבודה זה דבר לא כיף".
שלא יהיו אי הבנות. לשחק הוא אוהב. זו הדרך שמתישה אותו. הריצה אחרי הפרויקט הבא שישלם את המשכנתה. דווקא מהבחינה הזאת, הוא אומר, תיאטרון הוא הפלטפורמה היותר בטוחה יחסית. "זו עבודה קבועה. אם נכנסת להצגה שרצה, אתה מסודר לשנה. טלוויזיה יכולה להיות בונוס. אפשר להרוויח שם הרבה כסף, אבל בסוף תשב בבית ותשרוף את הכסף עד שייגמר".
מגרד לך לחזור לטלוויזיה?
"רצון יש כל הזמן. עשיתי כמה סדרות לילדים, לא החומרים שזוכים לתהילה, ולא חומרים שמספקים אותך. אתה רוצה לעשות דברים שיעניינו את החברים שלך, לא את הילדים שלהם. לא חסר לי לרדת למכולת ושיזהו אותי. חסר לי הכיף שבמשחק מול מצלמה. המשחק על הבמה שונה לגמרי. יש אנשים שמול מצלמה מדהימים ועל הבמה ייעלמו ולא תראה אותם מהשורה החמישית. יש שחקני תיאטרון אדירים שלא עוברים מצלמה. אני אוהב גם וגם".
אז מה עוצר אותך. דווקא עושים היום הרבה יותר טלוויזיה בעברית.
"כמה הרבה? עושים המון ריאליטי, המון דוקו, שעשועונים. גם קשה להיכנס. ערוץ 2 זה כמו מכבי ת"א. יש הרכב, שחקנים קבועים ושחקני ספסל. ויש שם שחקנים מצוינים. אני רואה את זה גם בתיאטרון. אני בפנים, ואני יודע כמה קשה למישהו מבחוץ להיכנס. העסק מפוצץ בשחקנים טובים, אז למה להחליף, בשביל הגיוון? לאנשים נוח לעבוד עם אנשים שהם מכירים. תראה. אני כבר בן 41. אולי אצל חלק מהאנשים אני עדיין שבוי בתדמית של הילד בן 20, הרגיש , העדין שמחפש אהבה, אז הם אומרים'מה נחפש בסמולרצ' יק', אבל אני כבר במקום אחר. אולי אנשים לא מצליחים לראות אותי כאבא, כאיש משפחה. בן אדם שיכול להיות רציני. ברור שזאת שטות. הצורה שלך, הקול שלך נמצאים שם. לפעמים הם מכתיבים את הליהוק יותר מהכישרון. לקחו אותי לתפקידים מסוימים, וזה לא הפריע לי, אבל אני לא יכול לחזור לטייפ קאסט שהיה לי. אני כבר לא שם. זה הרבה עניין של אופנה. של רגע. תצליח במשהו, וייקחו אותך להרבה דברים אחרים. אני משוכנע שזה עוד יקרה. מרגיש שעניינים כן מתחילים לזוז אצלי גם בקשר לטלוויזיה. הרבה אנשים שיוצאים מבית ספר למשחק לא שורדים עד גיל 40. ההיצע מצטמצם".
יש קנאה. תהיות למה הוא כן ואני לא?
"כן, יש קנאה. אולי לא כל כך קנאה, יותר מחשבה של'רגע, למה אני לא בסדרה הזאת. הרי יכולתי לעשות את זה מדהים'. יש לי אגו כמו לכל בן אדם, ויש עוד המון תפקידים מאתגרים שאני רוצה לעשות. להיות עורך דין, או רוצח סדרתי. להשתתף בקומדיה מצליחה".
ובתוך התיאטרון, נדמה שכבר התמקמת, קיבלת את החותמות ואת ההערכה, אבל עד היום בעיקר בתפקידי משנה. קח למשל את התפקיד של קושניר בהצגה שלכם. הלוזר השנון יכול להתאים גם לך.
"לבוא להגיד היום ש'גם אני יכול להיות בתפקיד של קושניר' זה לא להכיר את המערכת. היום גם בתיאטרון חייבים להביא כוכבים. שם חזק שיכולים להעמיס עליו את הספינה. אני מבין את זה. התיאטראות נלחמים אחד בשני, ההיצע עצום וחייבים למכור. בטח בהפקות הגדולות. לא ייקחו מישהו שהוא סבבה, גם אם הוא שחקן טוב וקצת מוכר".
אז אפשר להתקדם בתוך המערכת, או שכדי לשבור את תקרת הזכוכית בתיאטרון חייבים להנחות את "רוקדים עם כוכבים"?
"צריך סבלנות והתמדה. לא כל הפקה היא'כנר על הגג'. יש הצגות יותר קטנות, שאולי ירוצו רק חמש פעמים בחודש, אבל גם בהן יכולים להיות תפקידים טובים, ולשם לא חייבים כוכבים גדולים. אישית, כרגע, מעניינות אותי הצגות שרצות בכל יום. יש לי משפחה לפרנס. לספק צרכים יצירתיים אפשר גם במקומות אחרים.
"בפרינג', בפרויקטים שיזמתי, יכולתי לדאוג לעצמי לתפקידים מרכזיים שמדליקים אותי. אין לי ספק שחלק מהעבודה בתיאטרון קיבלתי כי ראו אותי עושה דברים בפרינג'. אתה גם מרגיש בנוח להזמין אנשים לראות אותך שם. לא כמו בתיאטרון, שלפעמים אתה אפילו לא מאוד אוהב את ההצגה, או מזדהה עם המסר. בסופו של דבר, אם אתה מתמיד ולא נכנע, ובמקביל מפתח קריירה מול מצלמה, אתה יכול להתקדם. תסתכל על דביר בנדק. שנים הוא שיחק רק בתפקידי משנה. אפילו היה לו תפקיד קטן ב' מבצע סבתא' (איש שב"כ שיושב בתדרוך הגנרלים אצל קרמבו בלשכה). הוא עשה המון דברים, ואתה רואה שאורך הרוח שלו הביא אותו לאן שהביא, והיום הוא קוצר את הפירות". אתה רואה את עצמך עושה דברים אחרים?
"הייתי שמח למצוא את עצמי מסביב למקצוע, אולי ככותב. ממש לחתוך לעולם אחר, להתחיל לפתח כישרון שאולי יש לי, זה קצת מסובך עכשיו. אני כן מתכנן במקביל לעזור לאשתי עם הסטודיו לעיצוב שמלות, שייפתח בקרוב. גם בעסק הקודם עזרתי המון. הייתי מגיע איתה לשוק המעצבים וקורע את התחת בבסטה. פועל. הולך לאוטו, מביא בגדים. מחזיר. קופץ לסטודיו להביא שמלה באקסרה סמול שחסרה במלאי. נהנתי בטירוף".
פנטזיה מעניינת לשחקן.
"זאת הפנטזיה כדי שאוכל להרשות לעצמי לעבוד בשקט כשחקן. לבחור פרויקטים, להגיד'לא'. להשיג יותר שליטה, להוריד לחץ. ליהנות. תראה, בהפסקה שלקחתי, בארבע שנים, לא היה יום אחד שאמרתי'וואו, אני חייב לחזור לבמה'. אני לא מהפנאטים, ואולי זה חלק מהמחיר שאני משלם. אלה שכל כולם בקריירה, שאין להם פרופורציות ולא רואים אף אחד ממטר, הם אלה שמסתדרים. זה בדיוק הקונפליקט שלי במקצוע. מצד אחד, יש לי רצון לעשות דברים גדולים, להצליח, להתקדם. מצד שני, אני אומר לעצמי'עמי, איך אתה יכול להצליח ולהתחרות במישהו שזה כל עולמו'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם