בחדרי חרדים: על ההצגה "שיינדלה"
ההצגה "שיינדלה" מזכירה שגם בחברה החרדית יש לא מעט תככים ויצרים
''שיינדלה'', תיאטרון בית ליסין
אוסף סטריאוטיפים. "שיינדלה" דניאל קמינסקי
אלא ש"שיינדלה" אינו חורג כמעט מתיאור דוקומנטרי. חולשתו העיקרית של המחזה היא ביצירת דמויות שאינן חורגות מתבנית סטריאוטיפית, כלומר שיש בהן מעט מדי מורכבות אנושית, אם כי ניתן ללמוד בה דבר או שניים על מעמדה של האישה בחברה החרדית הגברית.
גם להקת השחקנים, טובים ברובם, אינה יכולה להעניק לסטריאוטיפים האלה את מידת האנושיות שאין בהם. אדרבה, רובם אפילו מדגישים את היסוד הסטריאוטיפי הזה. מיכל שטמלר מביאה לתפקיד שיינדלה מידה רבה של חינניות, אבל אין די בכך. רפי תבור רומז מעט על מידה אנושית, בעוד שליאת גורן מביאה לבמה נוכחות מלאה ומקסימה. יונה אליאן מצליחה אמנם לחלץ מספר רב של גוונים מתפקידה השדוף של הרבנית, אבל גם בזה קשה להסתפק.
מפאת החידוש המסוים שעלה ב"שיינדלה" בהצגתה הראשונה, אפשר היה לקבל בסלחנות כלשהי אחדים מהיבטיה. החידוש התפוגג ואיתו גם הסלחנות. גם מהשחקן הבלתי נשכח של אורנה פורת ונעמה שפירא הקל מאוד על כך. בהפקה החדשה לא נראו גבהים כאלה. אדרבה, בהפקה החדשה התבלטו דווקא פגמיו של המחזה, ובעיקר נטייתו המובהקת לדמויות שטוחות ושטחיות. מציאות אנושית שלמה לא עוצבה בתוך המעגל הסגור והמצומצם שעלה כאן. במילים אחרות, עניינן האישי של הנפשות הפועלות לא הפך לעניינו האישי של הצופה. שכן הצופה מצא את עצמו בנקודת תצפית אנתרופולוגית. העולם הבימתי נותר רחוק ממנו.
בתמונת הסיום גוחנות האם הרבנית ובתה שיינדלה בקדמת הבמה, מדליקות יחד נרות שבת ומברכות עליהן. הן מודעות לכך שהדבר אסור, לאחר כניסת השבת, אך הן עושות זאת במפגיע. למה? אולי פשוט כי היוצרים חיפשו דרך לסיים בה את ההצגה. ב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם