דרך ארץ: על "עוד אני הולך"
"עוד אני הולך" של יקי יושע מנסה לקרוע את המסווה מעל שקריה המוסכמים של הציונות. החברה המקומית, לפי הסרט, היא פח אשפה שרקבובית אורגנית גודשת אותו
''עוד אני הולך'', ''עוד אני הולך'', ישראל 2010
טונים צורמים. "עוד אני הולך" יח''צ
מאז ראשית שנות ה- 70, שבהן הציג יושע את סרט הביכורים שלו "שלום - תפילת הדרך", ודרך סרטיו המאוחרים יותר: "סוסעץ", "העיט" וכעת "עוד אני הולך", מתמיד יושע לשרטט את הכיעור והרמאות שעל תשתיתן בנויה, כך עולה מסרטיו, ההוויה הציונית.
דני גבע, גיבור סרטו החדש של יושע, שירת בעברו כלוחם בסיירת מטכ"ל; מאוחר יותר שימש בתפקידים דומים בשב"כ. בשני תפקידיו אלה נאבק הגבר הקשוח באויביה האמיתיים והמדומים של המדינה, ולא אחת חצה את קו האסור והוציא להורג כאלה שאפילו מפקדיו הששים אלי קרב נרעשו מהמעשים הללו. כעת האקס-לוחם הוא שבר כלי. מהמר כבד, מסובך עם בנות משפחתו הבעייתיות – אשה שתיינית, בת מנוכרת - ועם חובות ענק לארגון פשע. מזלו הטוב הוא שיש מי ששומר עליו. אלה הם עמוס לביא ז"ל ודביר בנדק, עמיתיו לשעבר בסיירת ובשב"כ, המשמשים כעת כחייליו של בוס צמא דם מהפשע המאורגן.
הצבתם של הלוחמים העזים בצבא הציוני בתחתית הסולם המוסרי של החברה הישראלית, איננה עניין של מה בכך, ויושע בהחלט מפגין פה גישה פוליטית נועזת, שכמו באה להקיא החוצה, ובפומבי, את הטינופת החברתית שהצטברה בארץ בחלוף השנים. במהלך הצפייה בסרט מתגנב לעיתים החשד שיושע התכוון בעצם להעלות על הבד את סיפור הרקע לחייו של הרוצח דניאל עוקב, איש פלוגות הביצוע של פיקוד דרום בשנות ה- 70, שזה עתה שוחרר מהכלא.
מבחינות רבות פוסע "עוד אני הולך" בנתיב שנכבש בשנים האחרונות על ידי עמוס קולק, בסרטו "חסר מנוחה", ועל ידי משה איבגי, בסרט הבכורה שביים הקרוי "וביום השלישי" (עדיין לא הוקרן בבתי הקולנוע). סרטים המתיימרים לקרוע את המסווה מעל שקריה המוסכמים של הציונות. וכמו שני סרטים אלה, גם סרטו של יושע לוקה בעיקר בביצוע הקולנועי; בהגשה גסה, בהעמדת סצינה בוטה מדי, בהעדר ניואנסים. אצל יושע, ממש כמו אצל קולק ואיבגי, החברה המקומית היא פח אשפה שרקבובית אורגנית הגודשת אותו, מפיצה ריחות דוחים.
שילוב של שוטים החודרים עד לנקבוביות העור של השחקנים, עריכה מניפולטיבית, ועיצוב תמונה סימבולי מדי, מעמיס על "עוד אני מהלך" טונים צורמים, שאינם מאפשרים לגווני האפור של הספק והחידתי, לחצוץ בין השחור והלבן הנחרצים מדי. מזכיר באיזשהו אופן את הקטעים הפחות מוצלחים ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין.
ליושע דחוף לא רק לשרטט את תמונת העולם הפנימי הרקוב של הלוחם העברי. לא פחות מכך חשוב לו לשוב ולהציב אותו מול בני המיעוט הערבי, שהוא אחראי על נישולם המתמשך. בקטעים חלשים מהבחינה הדרמטית, מעמת יושע בין הלוחם לשעבר דני גבע לבין יתום ערבי בעל נימות פילוסופיות, וכן אמו המגולמת בידי ראידה אדון. לא פחות חלשה היא ההצגה הבוטה של הנשים השונות – אשה, בת, פילגש – בתוך ההקשר הגברי הגדוש במאניירות מאצ'ואיסטיות. איפוק הוא לא הצד החזק בסרט הזה. ודווקא מעט מהמוצר הנדיר הזה יכול היה להרים איכשהו את רמת הסרט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם