כרמן דה לה שמאטע: על "התשוקה שבפנים"
אין ב"התשוקה שבפנים" רגע אחד שאינו מגוחך. זה גם סוג של הישג
''התשוקה שבפנים'', ספרד 2007
כמו סרט יום שישי בערבית. "התשוקה שבפנים" יח''צ
פרץ של רגשות מלודרמטיים, המצולמים בצבעוניות מודגשת מדי ומלווים בהעוויות פנים ובתנועות ידיים נמרצות, כאילו מישהו מתכוון באמת למשחק מול המצלמה. וכל זה מוטח בשפע גרוטסקי על הצופה המאושר, שכבר מזמן לא ידע יבבה פילמאית הגונה מהי.
מעשה בלוחם שוורים, בן כפר, צעיר ושאפתן, הנופל ברשתה של גברת עירונית מנוסה, המבינה דבר אחד או שניים בעניינים שבינו לבינה ומיטיבה לדעת מתי עליה לעטות על עצמה את שמלת הפיתוי האדומה. יעני, כרמן במהדורה דה לה שמאטע.
ובכן אותו טוריאדור, שמרבה להתגרות בפרים זועמים ובמוות הממתין לו בקצה הקרניים הנוגחות, לא רק מאוהב בפתיינית בת מדריד. הוא אף טובל בשלוליות של מורפין וקוקאין, שאמורים לשכך את מכאובי הקורידה המתישה. וכמו שכל אחד כבר יכול להבין, המכלול הזה אינו יכול להוביל למקומות טובים.
"התשוקה שבפנים" מתיימר לגולל על הבד סיפור שאכן קרה בשנות הארבעים בספרד וגיבוריו האומללים היו מנוליטה, טוררו נערץ, ולופה סינו, בדרנית קברט בעלת מוניטין מסוימים. על מנת לחזק את הפן הביוגרפיהיסטורי של הסיפור, משובצים לאורך הסרט קטעי תעודה משנות עבר, שבהם נראה לוחם השוורים (האמיתי) בעת פעילותו הקרבית.
על אדריאן ברודי, זוכה אוסקר (עבור "הפסנתרן") שבזבז כבר מזמן את האשראי האמנותי, הוטלה כאן המשימה המופרכת לגלם את מנוליטה המאוהב; מפנלופה קרוז הבלתי נלאית נדרש להיכנס לדמותה מעוררת הגיחוך של הפאם פאטאל דוס מדרידוס. דומה שהשניים מתאמצים קשות להוריד את דרגת הופעתם לתת-רמה של הסרט כולו, שאותו כתב וביים מנו מאייחס, הולנדי הפועל בעיקר בהוליווד.
בעברו המקצועי שימש מאייחס כאחד מהכותבים לסרטי שפילברג ("אינדיאנה ג'ונס", "הצבע ארגמן", "אימפריית השמש"), ובעשור האחרון הוא אף ביים כמה סרטים עלילתיים.
"התשוקה שבפנים" הופק כבר לפני שלוש שנים, אך רק השנה החל לגשש את דרכו האומללה למדי אל בתי הקולנוע. יתרונו הגדול של הסרט נעוץ בעובדה המרנינה שאורכו נופל מ-90 דקות . חסרונו העיקרי הוא שאין בו אף דקה שאינה מעוררת גיחוך. וגם זה סוג של הישג.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם