פקס רומניה: סיכום השנה בקולנוע
הוליווד הצליחה להוציא סרט ראוי אחד, לצרפתים עדיין נותרה מספיק תחמושת פוליטית-חברתית, הפסטיבלים הציגו כמה יצירות מרתקות, אבל הסרטים הטובים באמת של 2010 הגיעו ממדינה דיכאונית ומרוסקת: רומניה
אמנם "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר איננו הסרט הטוב ביותר שהוקרן במהלך שנת 2010 בישראל, אבל הוא בהחלט מוצר צריכה מהרמה הגבוהה, שאינו חושש לבעוט לאמריקנים בפרצוף, ולשרטט מולם עולם של ואקום אנושי נטול רגשות, ממש כמו אורח המחשבה שמזין את הוליווד עצמה.
בניגוד למשתמע מתקציר עלילתו, "הרשת החברתית" איננו סרט על מארק צוקרברג ועל פיתוחה של רשת "פייסבוק", כי אם צילום רנטגן אמיץ למדי של ריק חברתי, וביוגרפיה קולקטיבית העוסקת ביצירתם של תחליפי אלוהות חלולים המשמנים את גלגלי החברה האמריקנית, שמובסת דווקא כעת, 20 שנה לאחר קריסת האויב הכי גדול שלה - הסובייטים ושיטתם האדומה.
שלושה סרטים נוספים שהגיחו השנה מארה"ב - "פרשס", "השליח" ו"חיים בזמן מלחמה" - ניסו להוסיף טיעונים משלהם למתקפה האידאולוגית על אודות דרך החיים האמריקנית, אך שלושתם לקו בגימור לא מושלם, שהותיר אותם עם צלקות ופגימות בולטות.
מובן מאליו כי בעברה האחר של היצירה הפילמאית, בצד הנחות שלה, נערמו עשרות רבות של גרוטאות, בעיקר מהזן האידאולוגי, שהשתדלו אף הן לזעוק חמס כנגד אמריקה שאחרי עיראק ואחרי השפל הכלכלי, אך כל מה שחמק מגרונן היה לא יותר מציוץ ליברלי צדקני. כזה היה זוכה האוסקר "מטען הכאב" המעצבן, וכך גם "אינוויקטוס", "תלוי באוויר", "גרינברג ","שאטר איילנד" ו"משחק הוגן". כל אלה סרטים שנבנו סביב איזשהו אוי-ויי מצוקצק לשון, אופנתי, אך נטול אומץ או אמירה של ממש.
ונרשם גם מקרה קשה ממש - "התחלה" של כריסטופר נולאן עם ליאונרדו דיקפריו. אחיזת עיניים שידעה להתחפש למוצר מהפכני, ולמעשה הייתה לא יותר מאריזה ריקה ומרופדת בנצנצים של סחורה נושנה, כזו שנוסתה לא אחת בצרפת במהלך שנות ה-60. מעניין הוא שהרמאות גדושת הברקים והרעמים של "התחלה" לא הצליחה לסנוור את הביקורת האמריקנית, אך כמה מחקייניה פה בישראל נלכדו מולה בהתלהבותם הילדותית.
לעומת דוברי האמריקנית, השכילו דוברי הבריטית להציב למבחני איכות מתקדמים שלושה סרטים לפחות - "עוד שנה" מאת מייק לי, "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד ו"סופר הצללים" שעשה רומן פולנסקי. על אף ששלושת הסרטים אינם בבחינת שיאים קולנועיים, ואפילו לא תחנת דרך משמעותיות ברזומה של יוצריהם, היו אלה מוצרי איכות מוקפדים - סרטים לקהל שכבר חצה את גיל 25, מהסוג שהוליווד כבר שכחה שצריך לייצר כמותם. ובאותו העניין: חבל שסרט פוליטי רציני מתוצרת אוסטרליה, "מה קרה בבאליבו?" (בימוי: רוברט קונולי), על אודות כיבוש מזרח טימור בידי הצבא האינדונזי, שהסתייע בהסכמה מערבית אילמת, חמק מהאקרנים לאחר שבוע בודד. עד כאן על אודות העולם דובר האנגלית לענפיה השונים.
דוברי הצרפתית נהנו בשנה החולפת מכמה עבודות מצטיינות, ובראש ובראשונה "נביא" של ז'אק אודיאר, שידע לשלב בין מוסכמות של סרטי פשע לבין אמירה פוליטית עוכרת שלווה. במרכז הסרט הציב אודיאר חיים בבית כלא, שבו מתנגשים האינטרסים של האסירים ממוצא צפון אפריקני עם עמיתיהם הצרפתיים, כאשר חבורה אלימה של אסירים מקורסיקה משכילה לסכסך בין כולם.
על פי אותם קווי היגיון פועל גם סרטו הקשה לעיכול של ברונו דומון - "הדוויג'", המעמת בין האמונה הקתולית היוקדת לבין ערכים אלימים המוצפנים באסלאם, ובתוך כך מגיע למסקנות מהפכניות שחוללו רעש תקשורתי בצרפת. בישראל, המרוחקת מטבע הדברים מעסקי הסכולסטיקה הנוצרית, עברה הקרנת הסרט הזה בקול דממה דקה. סרט נוסף שהוקרן השנה בארץ - "לונדון ריבר" של ראשיד בושארב, הושפע אף הוא מהעימות הנוצרי-מוסלמי, אך לא השכיל להתרומם לדרגת הדיון הגבוהה של דומון, ונתקע בתוך שלולית דביקה של רחמים עצמיים.
מול תותחים נטולי הומור כמו "נביא" או "הדוויג'" התבלט "עשבים שוטים", סרטו השנון של
מקרה מעניין הוא "גינסבורג", הביוגרפיה העוסקת במוזיקאי סרג' גינסבורג ומשתדלת שלא לספר על חייו באופן יובשני, אלא תוך שילוב של אנימציה וקטעי דמיון. למרבה הצער, בישראל מוקרנת גרסה מקוצרת של סרט זה, השומטת כמה אפיזודות מכריעות בחיי האמן, ובכך מדולל איכשהו סיפורו של המרדן האובססיבי, שהכתיב במשך שלושה עשורים ויותר את הטעם המוזיקלי בצרפת.
הסרטים הטובים באמת של השנה החולפת הגיעו ממדינה דיכאונית ומרוסקת: מרומניה. שניים מהם - "יום שלישי, אחרי החגים" של ראדו מונטיאן ו"שם תואר: משטרה" שכתב וביים קורנליו פורומבויו - חוו הקרנה מסחרית רגילה, ואילו השלישי, "שחר" של כריסטי פויו, נחשף בכמה הקרנות במהלך פסטיבל חיפה. הקולנוע הרומני החדש, והדברים כבר נכתבו פעמים רבות בעבר, הוא סוג של תקווה בעבור יוצרים האוחזים עדיין באותה אמונה ישנה המשתייכת לרפרטואר המושגים של המודרניזם, והגורסת שניתן לשנות חברה באמצעות מעשה אמנות.
המשותף לסרטים הרומניים הוא תמונת העולם העכור, המכוער וחסר התקווה, שבו הכלים השבורים אמורים לשמש כחומרי הבנייה של מהות אופטימית יותר. "יום שלישי, אחרי החגים" עוסק בפירוק משפחה ובאושר שכולו שכבת טיח גולמית; "שם תואר: משטרה" מעקר מאחורני המצפונאים את האמונה במושגים כמו צדק ומוסר, ואילו "השחר" הקשה לצפייה, פוסע צעד גדול קדימה, ועוקב אחר התהוותו של רוצח סדרתי אורבני.
דלות החומר, והעושר התאורטי שניצב מאחורי הסצנות האפורות המרכיבות סרטים אלה, מסייעים להסיט את תשומת הלב ממונחים בדויים כמו תעשיית הזוהר או האפקטים החזותיים לטובת בריאה של עולם מנומק העומד על כך שבני אדם הנושאים את ניצוץ הבריאה בקרבם, אפילו אם הם חגבים הרמוסים על ידי משטר של זדון ורשע, יתמידו להפיק מתוך עצמם נוגה מוסרי.
עניין אחרון זה מזכיר את העובדה הפשוטה שהסרט הגדול של העשור האחרון - "סרט לבן" של מיכאל הנקה, הוא בעצם גם סרט השנה, שכן בישראל הוא הוקרן בינואר 2010. מובן שנוכחותו של ענק מעין זה מגמדת כל תחרות מקומית מולו, אך בפסטיבלים של ירושלים וחיפה נחשפו השנה כמה סרטים מעולים שלא מצאו להם מפיץ ובית קולנוע.
הבולט בסרטים שהוקרנו בפסטיבל הירושלמי ה
יה "עוזרת בית" של סבסטיאן סילבה הצ'יליאני. דיון מעמיק על הבנאליה של הרוע שמסתתר מאחורי סינורה של משרתת קהת מבע המועסקת בבית בורגני. גם "חומר לבן", סרטה של קלייר דני הוותיקה, המתעמת עם האמת האפריקנית העגומה של הפוסט קולוניאליזם, המריא לגבהים מרשימים.
סרטו הארוך-ארוך של אוליביה אסייאס "קרלוס" מאחד באופן מוזר את הנושאים המצויים במרכז הדיון בעבודותיהם של סילבה מצ'ילי ודני הצרפתייה. "קרלוס", שמגולל את סיפור חייו של קבלן פעולות הטרור איליץ' רמירז סאנצ'ז מוונצואלה, הוא דוגמה לסרט פוליטי אפקטיבי, שיתרונו נעוץ דווקא בישירות הבלתי מתחכמת שלו.
הפסטיבל בחיפה הציג אף הוא שלושה סרטים מרתקים, שנשענים על החזות והצליל, תוך ויתור מודע על נפתוליה של עלילה סבוכה. "ארבע פעמים" של מיכלאנג'לו פרמרטינו האיטלקי, הוא סרט מבריק המוגש ללא דיאלוג בכלל, ונשען כולו על תיאור שגרת היומיום של רועה וחבר העזים שלו. "איך סיימתי את הקיץ" מאת אלכסיי פופוגרבסקי הרוסי, משתמש בנוף הקפוא של מזרח סיביר, כדי לספר באמצעות המראות את מה שאי אפשר לגולל באמצעות המילים.
עולה על שניהם "קוסמוס", סרטו הנהדר של הטורקי ריאה ארדם, שפוסע באופן מחושב בעקבות "תיאורמה" של פייר פאולו פזוליני, ומתאר עולם שכולו נחשלות פלאית, הטובעת בנוף מושלג של שחר הציוויליזציה, כפי שזו נתפסת אצל שוכני המזרח הפראי של אנטוליה.
ואם מתמקדים בפסטיבלים, ראוי להוסיף כאן ששלושת הסרטים הבולטים של פסטיבל קאן, שנערך בחודש מאי האחרון, עדיין לא מצאו לעצמם אקרן עברי. כזה הוא "הדוד בונמה זוכר את גלגוליו הקודמים", הסרט התאילנדי שזכה ב"דקל הזהב", וכזה הוא גם "על אלוהים ובני אדם", סרטו של קסאווייה בובואה, שקטף את הפרס השני בחשיבותו. שלא לדבר על הסרט הטוב ביותר שהוקרן השנה בקאן - "המשרתת" בבימוי אים סאנגסו מדרום קוריאה, שלא זכה בכלום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם