אבני דרך: אקי וקובי אבני בראיון משפחתי
אקי אבני זימן את אחיו הבכור, המוזיקאי החוזר בתשובה קובי אבני, לריאיון משפחתי לרגל צאת אלבומו החדש של קובי, "אופק". אבל הפלטפורמה העיתונאית הייתה רק תירוץ. המטרה האמיתית הייתה לגעת בנקודות כואבות שמעולם לא נידונו ביניהם: הטראומות של קובי ממלחמת לבנון הראשונה, היחסים הטעונים בין האחים בעקבות החזרה בתשובה והתקופה הלא פשוטה שעוברת על אקי
כבר כמה ימים שאני מסתובב בתחושה מרוממת, כמו מהלך באוויר, מרגיש בר מזל שיש לי הזדמנות לא טריוויאלית בכלל להתעסק אך ורק באחי הבכור - קובי, יעקב, ישראל אבני. פתאום אני מגלה שיש כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול אותו, כל כך הרבה נעלמים, שעכשיו דרך תירוץ בצורת כתבה אני יכול לשאול. ולא שלא יכולתי או שקובי חסם זאת בפני, אלא שדיאלוג בכל משפחה הוא לעולם לא חופשי והבסיס שלו תמיד יהיה אמוציונאלי ועם הקדמות גדולות מאוד. ומאז שקובי חזר בתשובה הקשר בינינו הפך מאחים שלובים לישויות שייכות אך נפרדות.
קובי הוא אחי הגדול, האח הבכור. מאז שחזר בתשובה כמו שינה צורה, הקים משפחה גדולה ומחויבות. אני נסעתי לאמריקה ואם לא הכתבה הזאת, בעקבות הדיסק השני שלו, "אופק", בפרויקט קול יעקב שיוצא בימים אלה לחנויות, נראה שכמו כולם, היינו מתכנסים למפגש רציני רק בסוף החיים או בשעת אסון כבד, לא עלינו.
הילדות שלנו ברחובות הייתה רחוקה מהזוהר של מכון ויצמן למדע. אנחנו גדלנו בצד השני של העיר, בדאון טאון אושיות. אבל הייתה לנו אהבה, שייכות, היינו שבט חזק, משפחה גדולה - משפ' בן ארויה. דבר אחד ברור לקובי ולי - התשוקה הבלתי ניתנת להסבר לאמנות וליצירה שלנו באה מסבא. סבא יעקב, שאחי קרוי על שמו, היה אמן אמיתי, שחקן ומוזיקאי מחונן. לא פלא שכל המשפחה מנגנת, כולם, כל הזמן - התופים, החצוצרה, המצילות דבוקים ליד בכל שישי, בכל חג, בכל יום, בכל ערב. וקובי באופן טבעי נשאב לשם כולו - למוזיקה.
"מגיל חמש סבא לימד אותי לנגן רק על גומיות, שנה שלמה ניגנו בכל יום רק על גומיות, הוא לא נתן לי לגעת בתופים, אתה מכיר את סבא. הוא לא דיבר הרבה, הוא היה שקט ורק מוזיקה. זה היה לימוד מדיטטיבי לגמרי. רק בגיל מאוחר, כשלמדתי מוזיקה בקונסרבטוריון, הבנתי בכלל שיש הפרדה בין כלי הנגינה לנגנים עצמם".
בחופש הגדול שבין כיתה גימ"ל לדל"ת עברנו לגור ברחובות, אבל קובי המשיך ללמוד אצל סבא עד גיל 12 באדיקות דתית. סבי חלה בשנים אלה בסוכרת ונתן לקובי את התופים שלו במתנה. קובי הלך ללמוד בקונסרבטוריון אצל שאולי, שמהר מאוד הבין שהכישרון שלו נדיר ושלח אותו ללמוד ג' אז אצל מאסטר דיוויד ריץ'. קובי פירק לנו ולכל השכונה את הראש. בכל יום אחר הצהריים הוא היה מנגן בבית במרפסת בקומה הרביעית. סבא הגיע מדי פעם לנגן. סבי, שניגן ימין כמו שמאל וההפך, הרוח החיה של המשפחה, המנוע, בקושי הצליח להזיז את הגפיים בגלל המחלה. "זו אחת התמונות העצובות של הילדות שלי, לראות אותו נגמר".
אבל סבא לא ויתר, עכשיו הגיע תורי. הוא נסע איתי לחזרות של הפסטיבל לכישרונות צעירים שנערך בהיכל הספורט בחופשת חנוכה. סבא נסע איתי לחזרות מרחובות לתל אביב ובדרך היינו מדברים על משחק, על חרדת הקודש שלו לאמנות ולבמה. בחוברת ההצגה "לילה לא שקט" כתבתי שאני מקדיש לו את ההצגה. אני חושב תמיד שהוא נפטר צעיר משברון לב - אמן אמיתי שמציאות החיים של שישה ילדים ועלייה ארצה מנעו ממנו לקיים את האמנות שלו, הרחק מאור הזרקורים שאליהם היה שייך. אני חושב שהאמנות בוחרת אותך ולא ההיפך. הרבה פעמים ראיתי רופאים, עורכי דין ואחרים שבסוף היום או בשעות הפנאי כותבים שירה או מציירים, אבל מעולם לא ראיתי אמן שבשעות הפנאי שלו מתעסק בעריכת דין. קובי ואני תמיד נרגיש כמו ממשיכי דרכו ונושאי התשוקה של סבא למשחק ולמוזיקה.
"אופק" הוא מוזיקה לכל מי שאוהב מוזיקה, למי שרוצה לעוף איתה והיא תמיד תלווה אותו ולא תשתלט עליו. "אופק" הוא נשמה עמוקה, מוזיקה של בבית, באוטו, בארוחת ערב וסתם כשבאים חברים. אני שומע את "אופק" ושומע את הילדות שלי, את השורשים הגלותיים של עם ישראל דרך מוזיקת עולם, ג' אז, ניגון דתי. מוזיקה שדרכה הלב יכול להביט רחוק,
"מוזיקה היא אהבה, היא ניגון", אומר קובי. "כשאני נותן אותה היא נופלת אצל השומע בדיוק במקום שהוא צריך אותה. הניגון הוא יותר עמוק וגבוה מהמילה, מהשירה. ביהדות תמיד שרים את התפילה, זה הכוח. הניגון הוא הדבר הקרוב ביותר לכיסא כבודו".
מלחמת לבנון הראשונה - המלחמה הארורה ההיא. אמא שלי ואני יושבים מול מסך הטלוויזיה, רואים את השידור החי של החלפת השבויים הלבנונים בגופות חיילים ישראלים. על המטוס עולים אלפי שבויים, כל המדינה צופה, היחידות המובחרות של הצבא מאבטחות את האירוע הכל כך טעון הזה. אחרון השבויים שלהם נכנס למטוס ואמא שלי קופאת במקום, כי אחרון החיילים ומי שסוגר את המטוס הוא אחי קובי. היא בשיגעון ואומרת'לא תיפול שערה משערות ראשו', כמו שאמרה במהלך המלחמה. מעולם לא ממש דיברנו על המלחמה ההיא, קובי ואני, גם לא ממש ידענו בבית מה הוא עשה שם. בדרך כלל הוא היה מתחמק מלדבר על זה.
קובי התחיל את הצבא במבדקי טיס, אחר כך בגיבוש לשייטת ומשם לצנחנים. צור, צידון, אדואר - "כפר המוות". בשבילי הוא גיבור ישראל כמו רבים כאן, שנתנו את הנשמה וויתרו על חלקים ממנה לעולמים. נשמה שנסדקת במלחמה ולא חוזרת להיות אותו דבר.
בוא נדבר על מלחמת לבנון.
והנה שוב אותה שתיקה ובהייה בי, כמו שואלת: מה אתה רוצה? אתה באמת רוצה לשמוע? אתה מסוגל? אתה יודע מה זה מלחמה? ואני לא יודע, אבל אני שוב שואל כי אני יודע שזאת ההזדמנות היחידה בחיי לפתוח את הנושא הזה. אני שונא את עצמי על זה, זה לא פייר, הוא כבר כאילו קבר את זה עמוק ואולי טוב שכך.
בוא נדבר על השנים בצבא.
"לא. . . לא טובות. היה לנו צבא מאוד קשה, חברים שנהרגו, לא טוב. זה חור שחור, אתה בסרט, אוכל עם חבר צהריים ואחרי שעה הוא איננו. תקופה של נטישה נפשית. יום הזיכרון הוא יום שחור, אין בזה שום אידאולוגיה או פטריוטיזם. אני חושב שזה הכול קטסטרופה".
קובי תמיד העדיף לתת לשתיקה לדבר, רק העיניים אצלו מדברות. תמיד אהבתי את זה, אבל עכשיו זה לא מספיק לי. אני רוצה להבין אותו.
"תראה, מהטירונות לקחו אותנו ישר ללבנון, בשיא המלחמה. מטעני צד. . . זה רק הלך ונהיה יותר גרוע. חודשיים לא הייתי בבית. הכותרת בעיתון הייתה'אדואר כפר המוות'. אמא הייתה בשגעת. רבין, שהיה שר ביטחון, בא לדבר איתנו, המ"פ שלנו העלה טנקים להפגיז חיילים שלנו. אלה דברים שאני רוצה לשכוח אותם. הרגשנו שאנחנו בשליחות, היינו פייטרים, הייתה לנו אהבה למדינה. תנחה אותי, אקי, כי זה נושא שאני מדחיק שנים".
למה אתה מדחיק אותו?
"מה יש לי לעשות עם התמונות האלה? עד היום בימי זיכרון אנחנו עולים לקברים, האמהות. . . יש לי חברים הלומי קרב, יש כאלה שרק אחרי שנים זה התפרץ אצלם, אני כבר שנים ישן עם הבגדים, אתה יודע. זה הרגלים שקשה להיפטר מהם, זה לא קל. אני שומע היום על חבר'ה שלא רוצים להתגייס. אולי אין פידבק נכון מהמדינה, אולי המדינה לא יודעת לטפל בחיילים שלה. יש בי הרבה זעם, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. תראה, אנחנו דתיים, הבן שלי שלמד בישיבה הלך לצבא. גם האחרים יתגייסו, בעזרת השם. אם זה יהיה הרצון שלהם אני אשמח מאוד". ל
מה ?
"כי עדיין יש לי אמונה ותקווה בעם ישראל, שנראה ימים יפים יותר, מאוחדים, חזקים, שנעשה אחד למען השני".
למה חזרת בתשובה?
"אני אתן לך הקדמה לפני זה. כל העניין האישי שלי, הרוחני, עם הקדוש ברוך הוא התחיל ועדיין ממשיך דרך המוזיקה. המוזיקה נתנה לי את הראייה הרוחנית ומי שחיזק אצלי את הקשר הרוחני של המוזיקה עם רוחניות זה שלמה בר".
איך הכרת אותו?
"כשהשתחררתי מהצבא הלכתי לבית ספר רימון. היו שם לטעמי יותר מדי תוספות של גינונים והתנהגויות למוזיקה עצמה והרגשתי לא כל כך שייך. יום אחד נסעתי לשלמה הביתה, דפקתי בדלת, אמרתי לו שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלו ואת המסרים. הוא הסתכל עליי ואמר'אני מכיר אותך, לא?'. נכנסנו אליו הביתה ומאז במשך שנים ניגנו יחד, הופענו יחד, גם עם הברירה הטבעית וגם עם הרכבים אחרים. שלמה הוא גורו גדול בישראל להרבה אנשים שאוהבים מוזיקה מהסוג הזה".
אתה זוכר את הרגע שהחלטת לחזור בתשובה?
"אמרתי לך, זה תהליך של שנים שבא דרך המוזיקה בעיקר, אבל אם אתה רוצה רגע מסוים, אז כן, קרה לי נס. חבר ואני עמדנו בצומת, ברמזור היה אור ירוק ומשום מה לא נסענו. פשוט עמדנו. חמש שניות אחר כך עברה משאית במהירות גבוהה והרגשתי שהקדוש ברוך הוא שואל אותי אם אני רוצה לחיות או למות. ברבדים העמוקים יותר של המשוואה. החלטתי להתקרב אליו. לא חזרתי בתשובה רק בגלל הרגע הזה, זה פשוט בא לי מול הפנים".
אבל גם בצבא ניצלת ממוות.
"נכון, התאונה הייתה רק טריגר, בכלל לא הדבר עצמו. את הקשר האלוקי כבר הרגשתי חזק דרך המוזיקה של שלמה שהייתה מלאה בטקסטים מהמקורות, ולאט לאט, עם השנים, עליתי על המסלול הזה - שבת, תפילין, כל רובד מביא איתו תשוקה לרובד עמוק יותר וגבוה יותר". אבל אז, בנקודה הכי גבוהה שלך עם המוזיקה, הפסקת לנגן למשך חמש שנים. אני לא מבין איך זה מסתדר יחד.
"כי הלכתי ללמוד תורה. ידעתי שזה חסר אצלי והשלמתי את החסר. אחר כך למדתי ספרות, להיות סופר סת"ם, לכתוב תפילין, תורה ומזוזות".
התגעגעת למוזיקה בשנים האלה? איך יכולת בכלל לוותר עליה?
"היה לי מילוי, אתה מבין? בתורה, ברוחניות. באיזשהו שלב זה הצטלב עם הניגון היהודי והתורה. באותה תקופה סיגל (אשתו של קובי) רצתה לפתח את קריירת הציור שלה ואמרה שאנחנו עוברים לצפת, שם מסרתי את עצמי לעשייה טיפולית בהוסטל לתשושי נפש. ושם נולדה לי המוזיקה מחדש. באותה תקופה קיבלתי את הפנטם, שזה בעצם תוף שיש לו סולמות. הלכתי להוסטל לתשושי הנפש וניגנתי להם. לימים המנהל עזב ואני נשארתי איתם שלוש שנים. למדתי לאהוב אותם, לראות שהם כמו כולם ויכולים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. יכול להיות שגם אני הבראתי בהרבה מובנים, הייתי לוקח אותם לטבע, לטיולים, ובעצם' אופק' נולד משם".
הגלגול החדש שלך לקח את כל המשפחה, את אשתך והילדים, למעברים פיזיים מבני עיש לבית"ר עילית לירושלים ואז לצפת.
"הייתי קיצוני בתשובה. אני כזה, עד הסוף. אשתי סיגל חזרה שנה אחריי כשבננו הבכור בר-מאיר היה בן שנתיים. החזרה של שנינו הייתה טבעית, הלכנו צעד צעד. בהתחלה נסענו לירושלים לדבר עם הרב אורי זוהר, קיבלתי ממנו חיזוקים רבים של אדם שהיה מעמודי התווך של עולם הבידור בארץ והצליח לעשות תשובה שלמה. מצאתי בינינו הרבה נקודות מפגש". אתה מתחרט לפעמים שחזרת בתשובה? "אני מאוד שמח שעשיתי תשובה. אני רואה בדרך שלי, בעיקר בשנים האחרונות, את העניין של אהבת ישראל והאחדות בעם. אני בקשר עם הרבה מאוד חילונים".
המשך הכתבה במוסף תרבות מעריב היוצא היום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם