אמנונימי: ראיון עם אמנון קוטלר
אמנון קוטלר נולד לתוך חיים של חשיפת יתר: הוריו הם שחקני העל עודד קוטלר ולאורה רבלין. חשיפה שפגעה בו וגרמה לו להשתבלל. להמלט מפרסום, להנעל מהעולם. בראיון ראשון הוא מזדהה עם הילד האוטיסט, גיבור סדרת הדרמה החדשה "פלפלים צהובים", שקוטלר ביים
דווקא חוסר הרצון להתפרסם הוא זה שגרם לו לביים, לעמוד מאחורי המצלמה ולא מולה. קוטלר ביים את הדרמה "פלפלים צהובים" (קשת) עם קרן מרגלית, שגם כתבה אותה. הסדרה נוגעת בחיי משפחה ביישוב דמיוני בערבה, שמתמודדת עם גידולו של ילד אוטיסט המתעניין במוזיקה בלבד, ועם היחסים המורכבים בתוך המשפחה עצמה. זה לא היה המסלול שאליו התכוון קוטלר לפנות מלכתב חילה. אחרי שסיים שלוש שנות לימוד וחצי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, החליט שבימוי הוא דבר מעיק מדי והאהבה האמיתית שלו נמצאת באנימציה ממחושבת. הוא החל לעסוק בפוסט פרודקשן ובצילום, אבל לא לזמן רב: קרן מרגלית, שאותה הכיר בבית הספר לקולנוע, סיפרה לו שכתבה סדרה והייתה רוצה שייבים יחד איתה. קוטלר לא שש לרעיון.
"אמרתי לעצמי 'מה אני צריך את זה?'. הייתי במקום אחר בחיים, עבדתי עם מחשב וקיבלתי מהעבודה סיפוק מיידי. לא היה לי שום רצון לעבוד שוב עם 30 איש מסביב ולהגיד להם מה לעשות כמו בלימודים".
למה בכלל ללמוד משהו שלא מתחברים אליו?
"הרבה אנשים לומדים משהו אחד ומוצאים את עצמם עובדים במשהו אחר. זה לא שלא התחברתי לנושא. מילדות אהבתי קולנוע, אמנות וציור. בתקופה שלמדתי בסם שפיגל בחנתי את עצמי כל הזמן: מתאים לי, לא מתאים לי? אתה כל הזמן עסוק בלבקש טובות מאנשים, לדאוג שישב תתפו בסרט שלך, ואתה לא משלם לאף אחד. כל העשייה הזאת הייתה מבוססת על טובות ועל חברות עם אנשים והיה לי קשה עם זה".
עברה בך מחשבה להיות כמו אבא ואמא, שחקן?
"הרצון להיות שחקן לא בער בי, והם גם לא דחפו לזה. דווקא עכשיו אני מופיע ב'פלפלים צהובים' בסצנה קצרה כרוקח. זאת חוויה מאוד מיוחדת, שבה אתה נהיה נורא מודע לעצמך, אבל היא גם לא פשוטה. הרגשתי שאין לי במה להיאחז: רוב הזמן אני עומד מאחורי המצלמה ומסתיר את עצמי, וכאן אני מולה. למרות שהיה כיף, לא נראה לי שאני אהפוך את זה למקצוע. אף פעם לא הייתי הילד שנעמד במרכז החדר באירועים משפחתיים. נינה הייתה כזו".
את נינה, אחותו השחקנית התאומה ("משחק החיים", "השיר שלנו") ראה אמנון תמיד כאחות גדולה, על אף שהוא מבוגר ממנה בחמש דקות. "אולי זה נבע מהעובדה שבנות מתפתחות מהר יותר, אבל היא זו שתמיד דאגה לי והייתה שורכת לי את השרוכים בבוקר. תמיד הרגשתי שהיא כמו מישהי שאפשר להישען עליה ולהסתתר מאחוריה".
כשהיה בן שנתיים התגרשו הוריו, והוא ואחותו עברו לגור עם לאורה, האם. כשהיה אמנון בן שמונה נולד שאול, אחיו מאמו (שנישאה לשחקן גדליה בסר), ומאוחר יותר דניאל, אחיו מאביו (שנישא בשלישית לאורית, אחייניתה של תרצה אתר - אשתו הראשונה המנוחה).
"האחים החורגים לא הרגישו לי אחרים מנינה, חוץ מהעובדה שהם היו קטנים ומעצבנים. אין לנו איזה בונדינג קוסמי מטורף שבו אנחנו מרגישים מה עובר אחד על השני. היא נמשכה יותר למשחק, בעוד שלי לא היה ברור כל המקצוע הזה. גם לא היה בי צורך לבדוק, קיבלתי את העניין כנתון, אבא ואמא שחקנים. ביומיום הם רודפים אחריי שאעשה שיעורים, הם ההורים שלי. נראה לי שאם היו עושים סקר, רוב הילדים של המפורסמים היו מספרים שהיו רוצים לגדול עם הורים רגילים. היה לי הרבה יותר מסקרן אם אבא שלי היה שוטר או כבאי".
אבל, בכל זאת, הייתם הולכים להצגות של אמא. נינה סיפרה בריאיון שכילדה היא ישבה איתך בתיאטרון וצפתה באמא בלבוש מינימלי על הבמה, ושניכם נלחצתם מזה מאוד.
"הריאיון של נינה סולף לגמרי. הייתה לי ילדות מאושרת והורים חמים ואכפתיים, אבל החוויה של לראות את ההורה שלך על הבמה, לא משנה אם הוא לבוש או לא, מותירה אותך בתחושה מאוד פגיעה. נורא דאגנו לאמא, הרגשנו שהיא הייתה מאוד חשופה על הבמה ולא משנה איזה תפקיד היא שיחקה. באחת הסצנות שלה היא נרדמה, כחלק מההצגה, אבל נינה ואני לא ידענו אם היא נרדמה כחלק מהתפקיד, ונורא נלחצנו ממה שהקהל יגיד ויחשוב עליה".
לא הרגשתם סוג של גאווה בלראות את ההורה שלכם על הבמה?
"אולי מישהו בעל מטען גנטי אחר היה מרגיש ככה, אבל הצורך לגונן ולדאוג נראה לי הכי בסיסי. אני גאה להיות הבן שלהם והם הורים מקסימים, אבל זה קצת כמו שילדות מתבגרות לא רוצות שההורים יעשו פדיחה מול החברים. הרגשה שבאה מהמקום הכי פשוט בתוכך".
סרט הגמר של קוטלר, "סטריפטיז", שהשתתף בלא מעט פסטיבלים, עסק בילד שאמו השחקנית מצטלמת בלבוש פרובוקטיבי לשער של עיתון, ובעקבות המאורע הוא חווה התעללות מילד אחר.
אתה מרגיש שלגדול בצורה הזאת, שבה אתה מגונן גם על עצמך וגם על ההורים, שינה בך משהו?
"מכל עולם הפרסום הזה לקחתי את הרצון להיות אנונימי. הרגשתי חשוף בעקבות 'קרובים קרובים'. לא הייתי רוצה לשחק בטלוויזיה כילד, וגם אמא שלי לא רצתה שאופיע, כי לדעתה הפרסום לא היה עושה לי טוב. אני לא מדמה את הרעיון של להתבגר כ'ילד פלא' לתענוג גדול. אתה רק מפסיד מזה, מפסיד את הזהות הרגילה שלך לטובת משהו שהוא לא אמיתי וגם לא באמת אתה, אלא אנשים השליכו אותו עליך".
אולי כל ההגנות האלה הן שגרמו לקוטלר לקבל שוק כשהוא יצא לעולם. אחרי ששירת בחיל חינוך, נסע לארצות הברית ולמד שנה אמנות בניו יורק. משם הדרך הייתה קצרה לסם שפיגל, אבל ארוכה לעולם האמיתי. "המפגש עם המציאות הוליד את אחת התקופות הקשות ביותר. בית הספר לקולנוע היה מקום תובעני, אבל עדיין חממה. כשאתה יוצא החוצה אחרי שסיימת לימודים אתה מאוד מבולבל כי אתה לא יודע איך העולם עובד, ואז אתה מגלה שאף אחד לא משתין לכיוון שלך ואתה בהלם טוטאלי, מתקשר לכל מיני מחלקות פרומו ואומרים לך 'יופי שסיימת בית ספר לקולנוע', כי יש המון כמוך. צריך להיאבק כדי להגיע למשהו".
לקוטלר לא היה כוח להיאבק, וגם לא חשק. אחרי שהציעו לו לביים פרק בסדרת דוקו על אמנות, הוא הגיע למסקנה שהעניין לגמרי לא בשבילו. "הרגשתי שאני לא יודע אפילו איך לגשת לזה. אני לא בנאדם ששולף פתרונות במהירות, אני לא מתאים לעשייה הדוקומנטרית".
באותו זמן הוא גילה את נפלאות הגרפיקה הממוחשבת ונשאב ללימודי אנימציה. דווקא אז התקוממו הוריו, רצו לדעת לאן הוא זורק שלוש שנות לימוד וניסו לשכנע אותו להמשיך בתחום. אבל קוטלר, עייף ומבולבל, רצה רק להמשיך עם המקצוע שתפס אותו חזק, ובו הוא הרגיש יכולת לברוא עולמות חדשים.
"אתה מרגיש שמצפים ממך תמיד לדעת, להגדיר יעדים, לכבוש אותם. אין מצב שתשב ותבהה. הגילוי של האנימציה הממוחשבת היה מדהים מבחינתי. דווקא כילד היה ברור לי שאהיה במאי קולנוע. הייתי על סט של סרט עם אמא שלי ולראות את העשייה שלו היה אחד הדברים המהפנטים בעיניי. שמו את המצלמה על מסילה נוסעת והייתי בהלם לראות מה קורה מחוץ לפריים. נתנו לי להכניס את העין לעינית של הצלם, ופתאום ראיתי את הכול כמו סרט, לגמרי אחרת מאיך שהסט היה נראה. אמרתי לעצמי שאני חייב להבין את התהליך, ומשם נולדה התשוקה ללמוד קולנוע".
לאחר שהגיעה ההצעה לביים את "פלפלים צהובים", היה כבר ברור ששלוש שנות לימודי הקולנוע לא ירדו לטמיון. "היה משהו שמאוד חסר לי באנימציה", הוא מסביר, "והוא פנים אנושיות. אני חושבה שהשלמתי איזשהו מעגל בבימוי של הסדרה, עם הצורך החזק שלי לצלם פנים".
על אף שקוטלר היה במאי שהתעסק יותר עם הארט ופחות עם השחקנים ("נורא חשוב לשחקנים שיהיה מישהו אחד לדבר איתו, אחרת הם מתבלבלים"), הליהוקים והאודישנים לסדרה נעשו בשיתוף שלו ושל קרן מרגלית, בתו של דן מרגלית. מיכאל זפסוצקי, הילדון שמשחק את הילד האוטיסט, הוא האלמוני היחיד, אבל הוא רק בן שש. את זוג ההורים מגלמים עלמה זק ("איילת אוחיון") ויוסי מרשק ("יניב אללוף"). האח "אבשי" הוא אורי פפר, אשתו היא מיכל שטמלר ("יעלי"), ואת האבא שמתערב להם בחיים מגלם יהודה ברקן.
"אני לא חובב סרטי בורקס גדול", אומר קוטלר, "ולכן כשראיתי את יהודה ברקן באודישן מאוד הופתעתי, יצא ממנו משהו נורא חם ובלתי אמצעי. הוא התגלה כשחקן מדהים".
חשבתם ללהק שחקנים לא מוכרים?
"כל הזמן. עשינו המון אודישנים. בהתחלה לא היה לנו ברור לגבי עלמה זק, היו התלבטויות, אבל בסופו של דבר צריך לראות מי יכול לעבוד טוב מול מי. מבחינתי זה דווקא לקיחת סיכון כשיש שחקן מפורסם, כי המטרה שלי כיוצר היא לבנות משהו שהצופה מאמין לו, ואומר 'אה, הנה איילת אוחיון' ולא'הנה עלמה זק'".
כשראיתי את הפרק הראשון אמרתי "אה, הנה עלמה זק".
"זה הסיכון כשלוקחים מישהו מוכר. אבל רצינו להעביר סיפור מלא חיים ושמחת חיים ובגלל זה גם בחרנו שחקנים עם יכולות קומיות מאוד חזקות. אני חושב שזה מרתק לראות קומיקאי עושה תפקיד דרמטי". היה לי חבל שהצופים יודעים שהילד אוטיסט לפני שההורים עצמם גילו את העניין.
"אני חושב שזאת בעיה של היח"צ, שהשתחרר להם משהו בטעות. אנחנו לא רצינו שיידעו מראש שהילד אוטיסט. מה שהיה הכי חשוב לי הוא לא ליפול לתוך קלישאות, הדבר הכי קל בעולם. כל החיים אתה עסוק בלהכניס אנשים לתבניות. הדמויות בסדרה לא רעות או טובות. יש אנשים שבהתחלה לא אוהבים את יעלי, למשל, כי היא אולי קצת נודניקית ומתערבת, אבל מתחברים אליה מאוד אחר כך. אני זוכר שכשקראתי את התסריט הלב שלי יצא אליה".
המשך הראיון במוסף תרבות מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם