רדו מעל מסך הטלוויזיה שלנו: לאן נעלמו סדרות הרכש?
זה לא שירד המינון, זה לא שקוברים אותן בשעות פחות אטרקטיביות: סדרות הרכש פשוט גורשו מהערוצים המסחריים. בתעשייה מפנים לרייטינג כראיה לכך ש"הציבור מעוניין היום אך ורק בטלוויזיה בעברית" אבל יכול להיות שלגורמים מסוימים היה נוח לעודד את רוב הישראלים להתנכר לז'אנר הפופולרי לשעבר ולהסתגר בבועה
טוב, אז נניח שהשאלה קצת מניפולטיבית. נראה שאם היינו מדברים על תוכניות אהובות, ולא מתעקשים על סדרות, גם "האח הגדול" ו"כוכב נולד" היו מוצאות את מקומן בצמרת. ועדיין, בוודאי בהתחשב בקשרים ההיסטוריים העמוקים שלנו עם סדרות אמריקניות, לא ברור איך התעוררנו בוקר אחד וגילינו שהערוצים המסחריים העלימו את סדרות הרכש לחלוטין מסדר היום שלהם, ושלנו.
זה לא שירד המינון, זה לא שקוברים את הסדרות האמריקניות בשעות פחות אטרקטיביות. פשוט סגרו את הז' אנר. נשארנו עם ריאליטי, שעשועונים, ומעט סדרות, גם הן הפקות מקור בעברית. מדינה שהתקשתה להירדם בלי לדעת מי ירה בג'יי אר, איבדה עניין במה שקורה בעולם שסביבה. אמנם בערוצי הלוויין והכבלים יש סדרות רכש, והרבה, אבל בערוצים המרכזיים, אלה שהרוב המכריע של הציבור הישראלי צופה בהם, אין היום ולו סדרת רכש אחת, פרט ללופ שידורים חוזרים באמצע הלילה.
הסיבה, לפחות על פי אנשי התעשייה, נחלקת לשניים. חוקי הרגולציה, שמחייבים את הזכיינים להשקיע הרבה מאוד כסף בהפקות מקור, ודרישות הקהל. באופן מפתיע, לאו דווקא בסדר הזה. "הציבור הישראלי אמר את דברו", פוסק אלדד קובלנץ, בעברו סמנכ"ל פרוגרמינג בקשת ובערוץ עשר, ואחד האחראים המרכזיים על עיצוב לוחות השידורים. "הרוב הגדול של הציבור מעוניין היום אך ורק בטלוויזיה בעברית. בכבלים ובלוויין סדרות זרות הן חלק ממנועי הכניסה שגורמים לאנשים לבחור בין YES ל-HOT. מבחינתם לא נורא אם "אבודים" יביא 0.2 אחוז רייטינג. בערוצי הברודקסט פונים למאסות של לפחות 20 אחוז, ולמספרים כאלה אפשר להגיע היום רק בעברית. פעם סדרות הרכש היו רלוונטיות כי הייתה פחות תחרות ופחות היצע. בינתיים הרגלי הצפייה השתנו.
"הצרכנים הכבדים של סדרות זרות מצליחים להוריד אותן למחשב 23 דקות אחרי שהן שודרו בארצות הברית. כך שבכל מקרה, עד שהסדרות יגיעו לארץ, איבדת את המעגל הראשון של הצופים הפוטנציאליים, שהם גם אלה שמייצרים את הבאזז סביב התוכנית. רוב הציבור מחפש היום דברים אחרים. זה לא רק הרכש, גם תוכניות השיח הפוליטיות נעלמו. הכלל הראשון באבולוציה הוא לשמר דברים שמאפשרים לך להמשיך להתקיים. ערוץ 2 מצליח. אין לו סיבה לחפש שינויים. חובבי הסדרות יסתדרו, אבל במקומות אחרים".
קובלנץ , כאמור, לא לבד. הנחת העבודה שאנחנו מעדיפים באופן מובהק טלוויזיה דוברת עברית היא קונצנזוס בכל גזרות התעשייה. ולראיה, נתוני הרייטינג המאוד נמוכים שלהם זכו סדרות רכש בשנים האחרונות כולל הפקות שהטריפו את ארצות הברית והייתה תחושה שייצרו עניין גדול גם בארץ. ג'ק באוור ו"24" נפרדו מערוץ 10 עם רייטינג של ארבעה אחוזים. "הסופרנוס", על פי נתוני מחלקת המחקר של הוועדה למדרוג, קרסה באותו ערוץ ל-2.9 אחוזים . "אבודים", שהגיעה לארץ ברעש גדול, התרסקה בעונה השנייה למספרים מביכים של 1.6 אחוזים (כל הנתונים נמסרו על ידי הוועדה הישראלית למדרוג, הופקו על ידי טלגל TNS, ומתייחסים אל משקי בית יהודיים).
עד כאן מספרים יבשים. ובכל זאת, רגע לפני שמכריזים על הנוק אאוט, אולי ראוי להכניס למשוואה את השאלות הבסיסיות על ביצים ותרנגולות. למשל, הקשר בין הרייטינג הנמוך לשעות המאוד לא אטרקטיביות שבהן שובצו תוכניות רכש. קחו את "אלי מקביל" או את "סקס והעיר הגדולה", שבאופן יחסי מאוד הצליחו בתחילת העשור. שתיהן הגיעו באותו ערוץ 2 לרייטינג רב עונתי ממוצע של 14.4 אחוזים . לא מתקרב כמובן להפקה זריזה של טבח נולד, אבל לא רק שאף אחת מתוכניות הרכש לא זכתה לקמפיין שיווקי כל כך אגרסיבי, לימי שידורים מיוחדים ולראיונות מקדימים בחמש עם ושש עם, שרה ג' סיקה פרקר וחברותיה, וגם "אלי מקביל", שודרו בדרך כלל בין 23:00 לחצות . ב-1999 " אלי מקביל" התחילה ב-22:45 וגרפה 20.2 אחוזי רייטינג.
עם השנים הרייטינג ירד בהדרגה. בערוץ 2 עוד היו הצלחות נקודתיות. "עמוק באדמה" הגיעה ב-2004 לממוצעים של 9.8 אחוזים החל מ-23:00. " חברים" גירדה 14.1 אחוזים בין 23:00 ל-24:00. בימים אלה ממש, "סיינפלד" מגיעה לפעמים לשבעה אחוזי צפייה בשעה 23:30. מספרים יפים בעבור סדרה שכבר מזמן למדנו לדקלם בעל-פה. הלופ המקביל של "חברים" עשה בשבוע שעבר 5.1 אחוזים ב-24:45.
בקיצור , אולי העובדה שרוב הציבור איבד עניין ונטש ז'אנר שפעם מאוד אהב אינה רק תופעה חברתית טבעית. אולי למישהו היה נוח לעודד אותנו לשנות הרגלים. על הנייר, הקונספירציה נראית מעט קלושה. הרי מדובר בערוצים מסחריים, שבהגדרה לא מונעים מאידאולוגיה אמנותית. מטרתם להרוויח כסף, ואם הם בוחרים לשדר רק בעברית, הגיוני שזה אכן מה שאנחנו רוצים לראות. מה גם שמנהלי הערוצים יגידו, ובצדק, שהרבה יותר זול לרכוש סדרה אמריקנית מצליחה מאשר להפיק דרמה ישראלית. סדרה זרה עולה בדרך כלל אלפי דולרים לפרק. הפקת דרמה ישראלית מושקעת יכולה להגיע למאה אלף דולר לפרק. לפעמים קצת יותר.
מצד שני, על ג'ורג' קוסטנזה אי אפשר
"יש כמה נקודות שמובילות לתופעה", מנסה להסביר פרופ' אמיר חצרוני, חוקר טלוויזיה מהמרכז האוניברסיטאי באריאל. "הזכיינים התחייבו במכרז לכמויות עצומות של שידורי מקור, ולא נשאר להם מקום לרכש. טלוויזיה מסחרית מטבעה אינה גוף שמעז לנסות דברים חדשים. הרייטינג של הזכיינים בישראל גבוה גם יחסית לברודקסט במדינות דומות לנו בעולם, וזה שאני לא אוהב את מה שהם משדרים לא אומר שאני לא מבין אותם. אם אני נשיא קשת אני לא עושה משהו אחר.
"מעבר לזה, הערוצים המסחריים עושים טלוויזיה לילדים. חלק גדול מאוד מהקהל של ערוץ 10 וערוץ 2 הם צעירים בגילאי בית ספר יסודי, יש להם בעיה עם אנגלית, והם קהל היעד של המפרסמים הכי גדולים בטלוויזיה המסחרית: חברות תקשורת ומזון. מובן שבסיס הרווחים מתרחב מעבר למקבצי הפרסומות. יש תוכן שיווקי, פרסום סמוי, אס-אם-אסים וחסויות. עם רכש קשה מאוד לעשות דברים כאלה. גם עם דרמת מקור קשה, ולכן בפריים טיים יש בעיקר ריאליטי ושעשועונים שמתאימים לשיתופי הפעולה המסחריים".
מי שאמורות להרוויח מהתופעה הן חברות הכבלים והלוויין. שם רוב לוח השידורים מבוסס על רכש, והיחס בהתאם. אבל גם הן מדווחות על הצלחות גדולות של הפקות המקור. נתונים רשמיים לא מתפרסמים, אבל לפחות מבחינת ההד הציבורי, "הבורר" בHOT, למשל , מנצחת בנוק אאוט סדרות רכש מקבילות בכבלים. ועדיין, דנה שטרן, מנהלת הרכש וערוצי הבית של YES, משוכנעת שגם היום יש סדרות רכש שיכולות למצוא את מקומן בקלות בערוצים המסחריים ולהצליח.
"סדרה כמו 'עקרות בית נואשות'", אומרת שטרן, "שכבר שנים שומרת על יציבות, עושה אצלנו מספרים שלא היו מביישים ברודקסט (ביחס לאחוז המנויים שלנו). בערוצים המסחריים אין רכש מכמה סיבות. אחת מהן היא זמינות חומרים רלוונטיים. אנחנו ו-HOT קונים המון שעות שידור, גם ביחס לעולם. לגוף שקונה מעט קשה לבוא לאולפנים הגדולים ולהגיד שהוא רוצה רק סדרה אחת. מובן שגם יותר קל לשווק תוכניות מקור. גם לנו, בסדרה כמו 'אבודים באפריקה', יש טאלנטים שבאים לאירועים ועושים עליהם כתבות. היוצרים כאן, והיכולת לפתוח שיחה ודיון ציבורי סביב הפקות מקור הרבה יותר גדולה. מה שמצחיק זה שדווקא היום, כשאיכויות ההפקה בחו"ל מדהימות, ושחקני קולנוע עושים טלוויזיה, זה לא בא לידי ביטוי בארץ אצל האנשים שרואים רק ברודקסט, וחבל".
שורשי המהפכה הופיעו עם הקמת ערוץ 2. עד אז רוב התוכניות דיברו אנגלית, בדרך כלל במבטא אמריקני, ובניגוד לצרפתים, איטלקים וספרדים, אצלנו איש לא העלה בדעתו לדבב. היו כתוביות תרגום. בעזרתן ילדים ראו את "מנהרת הזמן", "על טעם ועל ריח", ו"בית קטן בערבה" אחרי הצהריים. ישבו אחרי ארוחת הערב עם ההורים לראות את הסיטקום היומי, "אלף", "מי הבוס", " קוסבי" ומקביליהם. ואחרי מבט הרימו דופק עם "סטרסקי והאץ'", "מקגייוור", "מאגנום" או "פרקליטי אל-איי". תלוי בדור.
המעבר לעברית היה חלק מאסטרטגיית כיבוש הטריטוריה של הזכייניות. מתקפה משולבת בכל החזיתות בניסיון להסביר לעם שהם כאן והם אחרים. מאחר שיותר מדי כוכבי מסך לא היו אז, הזכייניות גייסו כל מגיש פוטנציאלי. בוגרי גלי צה"ל, עיתונאים, בדרנים, זמרים. למחרת התעוררנו לטלוויזיה אחרת שלא רק החליפה שפה, אלא שינתה את כל הגישה.
עברנו לאקטואליה ובידור מקומי, לפעמים באותה מסגרת. רפי רשף אירח באולפן בכל שני וחמישי בערב. היו שם "עובדה" ו"לילה גוב" המיתולוגית, הברקות מקוריות כמו "החמישייה הקאמרית", מבול שעשועונים, וגם המערכונים הישנים של הגשש החיוור וניסיונות לא מוצלחים לשחזר את החיקויים הפופולריים של טוביה צפיר, עם תוכנית שלמה של "צפיר הנפש". ספי ריבלין אזרח את ארצ'י באנקר. וכמובן, היה גם דן שילון.
שילון הוא אולי אבי הטלוויזיה המתחדשת בעברית. האיש שכבר בשידורי הניסיון של הערוץ שבדרך הכניס לסלון שלנו את "המעגל" - אותו רב שיח שהפגיש פעמיים בשבוע פוליטיקאי תורן, שחקן תיאטרון, מומחה לשפות עתיקות, חוזר בתשובה ונרקומנית. עם הזמן, התמונות של בייגה שוחט יושב עם תרבוש על הראש ומנגן במשולש הפכו לבדיחה. באותם ימים, הקונספט החדש הפך את תרבות צריכת הטלוויזיה שלנו.
שילון, שלצד הובלת תוכנית הדגל שימש גם כמנכ"ל רשת, אומר שגם הוא עצמו הופתע מהחיבור הקיצוני של הצופים לתוכן מקורי. "לקראת פתיחת השידורים קנינו ברשת בלעדיות על כל החומר של הבי-ביסי. היו לנו סדרות מדהימות, אבל מהר מאוד הבנו שהקהל לא רוצה אותן. היו שלושה זכיינים, ולא תיאמנו בינינו את התפיסה. כל אחד בא עם הגישה המקצועית שלו, ואני לא חושב שמישהו מהזכיינים כופף את הציבור לראות טלוויזיה בעברית. זו הייתה המציאות, הופתענו, והתיישרנו לפיה".
אלכס גלעדי, נשיא קשת, דווקא מדבר על אג'נדה מאוד ברורה. "אני יכול לשלוח אליך את הדיסקים עם המצגות שהכנו לקראת המכרז. אמרנו להם בפירוש: 'אנחנו נדבר עברית'. זו הייתה התחייבות שלנו כשביקשנו לקבל את הזיכיון. התחלנו לשדר ארבעה חודשים אחרי שזכינו במכרז. השאיפה הייתה לפוצץ את המסך בעברית, ובגלל לוחות הזמנים הצפופים חיפשנו תכנים שאפשר לייצר מהר. כך עלו כל השעשועונים. לרכוש פורמט, לעבד אותו ולמצוא מנחה זה לא דרמה שצריך לעבוד עליה המון זמן. היום קשת משדרת ארבע סדרות בעברית, ואני מדבר על דרמה - סדרות טובות שחלקן נמכרו לכל העולם - לא על 'האח הגדול'. בברודקסט לא כדאי לשדר היום באנגלית. בערוץ 2 ישימו את 'עקרות בית נואשות' כשעקרות הבית כבר הולכות לישון. אם פתאום תהיה סדרת ענק אמריקנית, ומישהו יחשוב שהיא תתפוס, אולי הטרנד ישתנה. כרגע אני לא רואה את זה קורה".
ואולי באמת אין סיבה להתווכח עם הצופים או עם הזכיינים. על פי כל הנתונים, הלקוחות מרוצים מהסידור הזה. גם מנהלי הערוצים. התעשייה המקומית מתפרנסת, אולי לא כל ההפקות הן בהכרח סוגה עילית, אבל צלם, במאי ומאפרת יכולים לעבוד גם בתוכניות בישול. מדי פעם מצלמים סדרות מצוינות. מי שבכל זאת מעוניין בסדרות אמריקניות יכול למצוא היצע שלא היה כאן מעולם בלוויין, בכבלים, וכן, גם באינטרנט. לכאורה אוטופיה. ובכל זאת, משהו בסיפור מטריד.
אמנם לרוב הציבור יש נגישות לטלוויזיה רב ערוצית. ועדיין, לא משנה מה הסיבות, הרוב הגדול של הציפור צופה במה שמונח לו מול העיניים בשני ערוצים וחצי שביניהם התרגלנו לזפזפ. אותם אנשים שרואים בכיף "סיינפלד" לפני השינה בערוץ 2 חיים היום יותר ויותר בבועה, שלא לומר בפרובינציה.
"איפה הצדקנים שדואגים לתרבות שלנו ואומרים שטלוויזיה צריכה גם להרחיב אופקים?", שואל פרופ' חצרוני. "יצירה ישראלית זה מצוין, אבל העולם לא מתחיל באברי גלעד ולא נגמר בצביקה הדר. עושים כאן סדרות טובות, יופי. אבל חוץ מהומואים, חרדים וערבים יש עוד דברים בעולם, וחשוב להיחשף גם אליהם. זה לא נגמר בתוכניות דרמה. כל אירופה מכוסה ב'חדשות ערוץ2' על ידי כתב אחד, עמית סגל, שנמצא שם במקרה לצורכי לימודים. גם במהדורות החדשות, אם כבר מדברים על העולם, זה כדי להגיד מה העולם אומר על ישראל. לתרבות מקומית יש לוביסטים. לתכנים זרים אין, ומישהו ברשות השנייה צריך להילחם גם עליהם".
ולא , התאוריה לא ננעלת מאחורי דיונים אקדמיים תאורטיים. כמו שלכל מוזיקאי מקומי יש סיפורים על הלילות שבהם ישב בחדר ושמע את הג'ים מוריסון או את הג' ון לנון שלו, גם משה איבגי, אחד האנשים שבגללם התחלנו לראות דרמה בעברית, רוצה שנדע מה עוד קורה בעולם. "תמיד מציגים את הדברים איך שנוח להם. צריך יצירה מקורית, זה ברור. יש מחויבות בחוק, זה גם ברור. אבל יש מחויבות לפתוח את התרבות שלנו גם לעולם. שיהיה לנו מה לראות ולאן לשאוף. שנתגרה, שנקנא במשהו. יש מצב שלא היה בכלל'הבורר' אם לא היינו רואים את'הסופרנוס'. לא שהן דומות, זו רק דוגמה. אני מאוד שמח שיש יצירה מקורית, ויש סדרות מעולות בעברית, אבל זה לא אחד נגד השני. אפשר גם עברית וגם יצירות מופת מחו"ל. לא רק אפשר, זו צריכה להיות חובה.
"מפוצצים אותנו ביצירה מקורית? לא. הם עושים מה שהחוקים מחייבים אותם לעשות. אני לא רואה כאן אוסף סדרות שאחת יותר טובה מהשנייה. עד שמצלמים עוד עונה של'הבורר', כבר עוברות שלוש עונות. בינתיים טוחנים לנו שידורים חוזרים ומרוויחים זמן. להמשכיות אין כאן שום ערך. סדרות זרות צריכות להיות אינטרס גם של הערוצים הגדולים. ישראלים ידועים כלקוחות של דברים טובים. אנחנו יודעים ליהנות מהכול, תמיד היינו פתוחים, ראינו תוכניות בשפת המקור ולא בדיבוב. אמרו לך שאתה חי בבועה? הם חיים בבועה. שיתאפסו על עצמם, ויביאו לנו את הסדרות הכי טובות שיש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם