קו המשווה: קצרים ומנג'סים
שירי מאיה בז'רנו וסיפורי אלכס אפשטיין מעצבנים למרות קוצרם , ונתן זך בן 80
ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע
כשאנחנו באים לדבר על ספר שיריה הקצרצרים של מאיה ב'זרנו ("גרגרים", הוצאת קשב לשירה) ועל ספר סיפוריו הקצרצרים של אלכס אפשטיין ("קיצורי דרך הביתה", הוצאת ידיעות אחרונות), כדאי שנזכור, כקנה מידה להשוואה , כמה שירים קצרצרים יפהפיים וכמה סיפורים קצרצרים גאוניים בתולדות הספרות. למשל, השיר הקצרצר המפורסם של ויליאם קרלוס ויליאמס על המריצה האדומה ("כָּל כָּךְ הַרְבֵּה תָּלוּי/במְרִיצָה אדומה / מזוגגת בְּמֵי גֶּשֶׁם / ליד הַתַּרְנְגוֹלוֹת/ הַלְּבָנוֹת") או לחילופין שיר היי קו קצר , מצחיק, נושם עולם, שתירגם בשעתו יואל הופמן והביא בשעתו אמיר אור ("יכול הוא בהחלט /לדאוג לעצמו /האבטיח").
"גרגרים" עטיפת הספר
גם בשירה הישראלית יש כמה דוגמאות נושכניות קצרצרות . למשל, שירי "חרא, מוות" של אהרן שבתאי שהלכו רחוק הרבה יותר מבז'רנו (והיא מושפעת מהם מאוד ללא ספק). מתוכם אני זוכר למשל שיר חכם אחד:"אבא, אחרי שאיבדת עין/ התחלת לראות".
הבעיה בשיריה הקצרצרים של מאיה בז'רנו , לעומת זאת, היא הסתמיות היתרה. מין שאלת "אז מה?" שפוקדת אותנו שוב ושוב למקרא השירים. למשל, השיר הקצרצר הבא: "טוב כי /חתמנו בחתונת חברים/ את תום אהבתנו". למה טוב לסיים אהבה בהשתתפות בחתונה? לא ברור ,והמשוררת איננה מפרשת. לך תתפעל. ממה בדיוק?
אז נכון שיש פה כמה שירים מעודנים , מין שירי הייקו עדיני הסתכלות ונוף ("האנפות נמות/ על רגל אחת, בשדה/ בגשם...") לצד שירים דוחים למיניהם. למשל, השיר הכופה עלינו להתעניין מבפנים בקקה של הכלבה שלה: "הקקה חם/ הקקה מהביל - / נגעתי בפנימיות של כלבתי". או השיר שבו מסבירה לנו בז'רנו מדוע היא נוגסת פיתה עבשה שמצאה על המדרכה:"הצידוק היחיד לקחת מהמדרכה/ את הפיתה העבשה במילוי לא מזוהה/ היא רעבוני". בחייאת, מאיה? את אוכלת פיתות עבשות , עם מילוי לא מזוהה, מהמדרכה?! למה את עושה לנו את זה?
אבל מעבר לטוב ולרע, בולטת בעיקר הבינוניות והיומרנות (יומרה הנובעת מעצם הקיצור), המאפיינת את רוב שיריה הקצרצרים של בז'רנו, שכתבה בשיאיה , בעיקר בימי "עיבוד נתונים" שלה, כמה שירים יפים במיוחד.
גם כשאנחנו באים לדבר על סיפוריו הקצרצרים של אלכס אפשטיין, שהירבה לפרסם במוסף הספרותי של "הארץ", אנחנו נזקקים להשוואה לדגמי המופת של הספרות. כי כן, סיפור קצרצר יכול להיות גאוני כגון סיפורו של קפקא, "העצים", מתוך "פרקי התבוננות" (תרגום דן מירון, הוצאת שוקן) :"שכן דומים אנו לגזעי עצים בשלג. למראית עין מוצבים הם על פני חלקת השלג, ובדחיפה קלה ניתן להזיזם. לא, אי אפשר לעשות זאת, משום שהם אחוזים היטב באדמה. אך ראה, גם זה אינו אלא למראית עין". כל המהות המטאפיזית של העולם בכמה שורות.
אלכס אפשטיין, לעומת זאת, מציע לנו בסיפור הקצרצר הבא,למשל, הקרוי "קיצורי דרך הביתה" (ועל שמו נקרא הקובץ כולו) שלוש שורות בלבד,האמורות לעורר בנו מן הסתם התפעלות : "בחנות לספרים יד-שנייה מצאנו ספר מרופט בשפתנו. בכל העיירות כאן מטפטף גשם בלי הפסקה. הטכנאי של מכונת הזמן התקשר להודיע שיאחר, חיינו נמשכים". אוקיי. הבנו. מה הבנו? שאלכס אפשטיין התרגש מספר ביידיש או בעברית שמצא בחנות לספרים יד שנייה בארץ מזרח אירופאית כלשהי. אבל גם הצירוף המודרני המתוחכם "הטכנאי של מכונת הזמן" (והבדיחה "הודיע שיאחר") לא הופך את זה למשהו שהוא יותר מהתרגשות באנאלית במסווה של התחכמות ואובר-חוכמיות. גם הנטייה של אלכס אפשטיין לחידתיות נוסח יואל הופמן ("בילדותי ראיתי לא אחת את סבי מרחף לצידה בדירתם, כמה סנטימטרים מעל רצפת הפרקט. מעולם לא ראיתי אדם מרחף גבוה יותר") היא מלאכותית מדי ואפיגונית מדי.
השורות הכי יפות בעברית
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת/ אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי/ הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל/ אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
לנתן זך מלאו השבוע שמונים שנה (הוא נולד ב-13 בדצמבר 1930). מזל טוב. גם אני חייב לו הרבה. ואחרי כל הסערות והפולמוסים, השנאות והאהבות,
נשארו השירים היפים ביותר, כמו השיר "אני רוצה תמיד עיניים" (מתוך "כל החלב והדבש", הוצאת עם עובד) , שנשמע שיר דתי לגמרי, למרות שנתן זך אמר כמה פעמים שאיננו מאמין באלוהים. אז למי בדיוק מתכוון המשורר כשהוא מדבר על "מי שעשה אותו יפה להלל"? אם אתה כבר מסכים שמישהו עשה את זה, מי זה יכול להיות אם לא אלוהים?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם