שליחי המציאות: על תערוכת "עדות מקומית"
תערוכת "עדות מקומית" מאפשרת לראות את צילומי העיתונות המוכרים בקונטרסט שונה ומעניין. השאלה היא האם לנוכח ריבוי הצילומים המדממים, אדום הוא הצהוב החדש
בתערוכה, המתקיימת זו השנה השמינית, נערכת במקביל גם תערוכת צילומי העיתונות הבינלאומית World Press Photo, המוצגת ב-90 ערים ברחבי העולם, ובה, השנה, 200 צילומים נבחרים מתוך 100 אלף שהוגשו לה מכל העולם. התערוכה הכפולה, שהאכסניה שלה הועברה לפני שנתיים מדיזנגוף סנטר אל מרכז רוטשילד שבמוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב, הולכת ותופסת לה מקום כאחת מן התערוכות החשובות לצילום עיתונאי.
הצילומים בקטגוריות השונות - חדשות, חברה, טבע וסביבה, חיי יום-יום, ספורט, אורבניזם, דיוקנאות ועוד – מציגים היבטים מגוונים של המציאות, בפורמטים שונים בצבע ובשחור לבן ואף בווידיאו, וגם כאלה שנוגעו בפוטושופ או באמצעים אחרים, במידה מתקבלת על הדעת.
המציאות המוצגת ב"עדות מקומית" מורכבת, אך גם מוכרת. זו אותה המציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית שמלווה אותנו שנים ואשר צלמי העיתונים השונים מתעדים ללא לאות את גילוייה האנושיים וחסרי האנושיות. זו מציאות המורכבת מעוולות האדם ומאסונות טבע - למשל שריפת יער גדולה שלתוכה מהדהדת בחוזקה השריפה האחרונה בכרמל - וגם מרגעים קטנים הבונים כולם כאחד את הפסיפס כולו.
דוגמא טובה היא פני הילד הניבטים מעבר לשמשת אוטובוס של חרדים מפגינים ואזיק משתלשל מידו האחת בצילומו של אביר סולטן, או הצילום של לורה וייסמן במחסום קלנדיה שממנו לא ברור לצופה אם ידו של החייל מוחה דמעה מעל פניה של אישה פלסטינית או הודפת אותה מעליו בכוח.
כוחם של צילומים רבים המוצגים בתערוכה לטלטל ולחרוט בלב רואיהם את דימוייהם הקשים, רב מאוד. הערות מלוקטות ושפת הגוף של צופים רבים מעידים על החוויה הלא פשוטה שחלק לא מבוטל
גם השנה יש בתערוכה, בעיקר בזו הבינלאומית, כמה וכמה צילומים קשים: דיוקנו מצד הגב של חייל אמריקאי שאיבד במלחמה 40 אחוז מראשו, גופתה של ילדה פלשתינית קטנה שנקברה תחת הריסות בית במבצע עופרת יצוקה ורק ראשה מבצבץ, נער שנורה ברחוב בקולומביה כי נקלע למלחמת כנופיות סמים, והמזעזע, כך נדמה, מכולם - שלבי סקילתו למוות של מוחמד אבוקר איברהים בפאתי מוגדישו בידי מורדים סומאליים חברי חיזבול איסלם, שמצאו אותו אשם בניאוף.
ריבוי הצילומים המדממים בתערוכה מעלה במלוא חריפותה את השאלה אם האדום הזה אינו הצהוב החדש ומדגיש את הצורך בדיון בטיבו של צילום העיתונות החדשותי.
ובאמת, איפה עובר הגבול בין ההכרח לדווח לבין הרצון לזעזע? האומנם כבר מותר להראות הכל ללא שום צנזורה עצמית, ומה על כבודם של המצולמים, החיים והמתים, או על רגישותם של הצופים? קשה להשתחרר מן הרושם שהגבולות האלה נפרצו זה מכבר, שהרי כבר לא נהוג לטשטש כלום. המוות גראפי, סקסי, והוא מצטלם טוב, בעיקר בצבע, וגם, יש להודות, שבצד הטלטלה הוא גם מספק לעיתים את יצר המציצנות של הצופה שאינו נחשף לחומרים כאלה במציאות היום-יומית.
"אין לי תשובה ברורה לתהייה הזאת", אומרת גליה גור-זאב, אוצרת "עדות מקומית", "עולות שאלות לא רק לגבי מה שרואים בתערוכה הבינלאומית. גם הצילום של פעילת השלום שאיבדה עין בהפגנה בשטחים הוא קשה. כל הזמן אני חושבת האם צריך לראות את כל הדברים האלה או לא. מצד שני, אם לא רואים אותם, לא מתייחסים אליהם בכלל. עם השנים הולכת ומשתנה ההתייחסות לצילומים הקשים בגלל ריבוי החשיפה אליהם. הצופה מאבד את רגישותו, אבל עדיין מה שהצילום מציג הוא חזק וחשוב".
גור-זאב רואה בצלמי העיתונות "שליחי מציאוּת" ואת התערוכה כהזדמנות להראות את צילומיהם בקונטקסט אחר, "לא של חדשות, אלא מעבר למידע החדשותי, בעולם מהיר, שבו גם הצילום העיתונאי משתנה כמעט בזמן אמת. הצילומים בפייסבוק נהיו חדשות, החדשות של לפני שנייה כבר אינם חדשות, וכולם יכולים לצלם. לכן אם נראה את הצילומים הקשים לצפייה רק בהקשר 'צהוב', תהיה בכך החמצה גדולה".
בעניין זה, מוסיפה גור-זאב, מעבר לזעזוע, הצילום של פעילת השלום שאיבדה עין ונישאת בידי אחד המשתתפים בהפגנה מהדהד אל העבר וגם אל האומנות: הוא דומה באורח מצמרר לצילום האח הנושא את אחותו הפצועה באסון מעלות ב-1974 ולכן הוא מכיל רובד היסטורי, וגם מיכה קירשנר צילם צילום מבוים של אימא פלסטינית הנושאת בידיה ילד ובכך הוא מהדהד אל הפְּיֶיטָה - פסל מריה המחזיקה בחיקה את ישו המת - ובחזרה אל ההתנגשויות בינינו לבין הפלסטינים ובין פעילי שמאל לבין הצבא והשלטון.
לאור כל זה, באורח פרדוקסאלי, דווקא דימויי המציאות הישראלית בתערוכת 'עדות מקומית' מרוככים באופן מפתיע ביחס לשנים קודמות או, כאמור, ביחס לתערוכה הבינלאומית הנוכחית, ונדמה שהמסר הצילומי בה פחות אלים. אולי המציאות של השנים האחרונות שבה ישראל חווה פחות פיגועים ברוטאלית פחות בעצמה, ואולי אנו גם שמים על עצמנו צנזורת-יתר שאינה מאפשרת לראות את המציאות שלנו ללא כחל ושרק, בשם רגישויות פוליטיות או חברתיות. מכל מקום, דיוקנה המיוסר של אביבה שליט, אמו של גלעד החטוף, שצילם קובי גדעון, הוא דוגמה בולטת שמעבירה מסר חזק באופן מאופק ומעודן, ועל כן ראוי לציון. זהו אחד הצילומים שלא נבחרו בידי חבר השופטים אבל הוכנס לתערוכה כ'בחירת האוצרת'. צילום נוסף שמציג פן לוחמני אבל לא אלים הוא צילום השנה שצילם פִּיֶיטְרוֹ מָסְטוּרְצוֹ - נשים איראניות צועקות מעל גגות טהראן ומביעות את מחאתן ב-24 ביוני, לאחר הבחירות מעוררות המחלוקת לנשיאות באיראן. בלילות, לאחר ימים של הפגנות, המשיכו אנשים להשמיע את מחאתם הקולנית מחלונות בתים, מרפסות וגגות, לאחר שהמחאה נמנעה מהם מאז הופל השאה, ב1979. גם אם איכות הצילום אינה יוצאת דופן, הרי שהמסר שלו, החשוב והמעניין, עושה אותו ראוי לתמונת השנה.
התערוכה תינעל ב-15 בינואר, 2011
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם