מאחורי הקרעים: ראיון עם אמנון פישר
בימים שלפני "האח הגדול", כשהטאלנטים עוד נולדו בערוץ הראשון, אמנון פישר היה כוכב. ואז, בשיא קריירת המשחק שלו, באה ההתפרקות. רגישות סכיזופרנית, הוא קורא לזה. אחרי סדרת אשפוזים במחלקה פסיכיאטרית, היום הוא כבר יכול להשקיף על המחלה מרחוק: מעמדת הבמאי שמוביל קבוצה של צעירים שמתמודדים עם אותם קשיים בתוכנית הריאליטי של החיים
פישר, מתמודד בעצמו, מעלה איתם מופע בניסיון לעזור. המופע הוא הסוף, אבל את ההתחלה אפשר היה לספר בכמה דרכים. הראשונה יכולה להיות בתחילת שנות התשעים. בתקופה שבה אלפי בנות יושבות מול מסך הטלוויזיה, מורחות אוקסי 10 על הפנים ומתלבטות מי חתיך יותר ב"תוסס": אקי אבני או פישר. אפשר גם לקפוץ קדימה, לתחילת שנות ה-2000, לתקופה שבה אלפי בנות יושבות מול מסך הטלוויזיה, מורחות מייק אפ על הפנים ומתלבטות מי חתיך יותר בטלנובלה "לגעת באושר": דן תורג'מן או פישר.
אפשר גם פשוט לספר את הסיפור שלו היום, בתקופה שבה אלפי בנות יושבות מול הטלוויזיה, מורחות שמן על הטוסיק של התינוקות שלהן ומתלבטות מי הפליץ יותר חזק ב"אח הגדול": אלעד או ג'קי. את פישר לא תראו בתוכניות פריים טיים כאלה. מבחינתו, יש לו סיבה טובה.
"אני שחקן שלא רואה הרבה טלוויזיה או הצגות", הוא מספר. "אבל אם אני פותח כבר את הטלוויזיה אני רואה חברים, קולגות, ואני לא אנקוב בשמות, שהם ממש מבסוטים מהיותם בפריים טיים. בא לי להקיא מהזחיחות הזו. כל ה'שלום אנחנו כאן באח הקטן האח הגדול' - עדיף להדליק ג'וינט, לעבור מסע פנימי כי בחוץ די ריק. ב'מאסטר שף' למשל, יש משהו בסיסי שזה המזון פלוס קצת מזון פיוטי על האוכל, וכל זה קורה בתחרות. בתוכנית הזו ראיתי רגעים שהיו אמיתיים. ואין על האמת".
על אותו משקל אתה יכול לומר שגם ב"אח הגדול" יש רגעים אמיתיים.
"גם כשאני מחרבן יש לי רגע אמיתי, השאלה אם אני צריך לשתף בו את כל העולם. ב'מאסטר שף' היו רגעים ארוכים שאדם מכניס כפית לפה אחרי שאדם יצר יצירה. אז פה יש יצירתיות ופיוט, במיוחד אייל שני. אתה מת לדעת מה הטעם של האוכל, גם לך בא ביס, בא לך להתפייט. יש כאן תוכנית שהיא ערוכה לפריים טיים אבל היא מצליחה לנפק רגעים אמיתיים של יצירה. בזמן ש-12 חברים פלצנים יותר או פחות יושבים בבית סגור, בווילה! כי בית זה לא מספיק, ואמורים מתוך אינטראקציה של כלוב לייצר לי תוכן. אז אני מחשיך את המסך, יוצא מהכלוב בתור סוהר וחוזר למציאות מלאת גוונים ולא רק רייטינג ופריים טיים.
אין שקט בכל הדברים האלה. אתה ישר חייב לספק את הסחורה ולכן אין לי בעיה לוותר בשלב הזה על תוכנית טלוויזיה שיכולות אולי לעשות ממני כוכב ולהישאר אומן קטן צנוע שעושה את שלו, מתוך הבנה שיש לאן להגיע אבל שהדרך עצמה מבורכת, גם אם היא הייתה עקלקלה וכואבת".
הדרך הזו מתייחסת למשבר שעבר. קצת אחרי גיל 26 אושפז פישר בבית חולים אברבנאל. במהלך השנים אושפז שוב (הוא מסרב להסגיר את מספר הפעמים), בגלל מה שהוא מכנה כרגישות סכיזופרנית. המשבר פרץ כשפישר כבר ניהל קריירה מצליחה כשחקן. הוא שיחק בסרטיו של אסי דיין "החיים לפי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה", הנחה את תוכניות הטלוויזיה "תוסס" ו"תפוס כיוון", ביים תוכניות לטלוויזיה ושיחק בתאטרון.
היום הוא מביים את "משהו טוב", ששחקניו הם 12 חולי סכיזופרניה. סיפור ההצגה הוא פשוט: פישר משחק במאי שמגיע אל קבוצה של סכיזופרנים ורוצה להעלות איתם מופע משותף. קשה להבחין אם הדיאלוגים על הבמה הם חלק ממחזה כתוב או שיחה חצי ספונטנית בין השחקנים. השחקנים אמנם מתמודדים עם המחלה, אבל כשפישר בא לעבוד הוא מקצוען עד הסוף: "אם אתה רוצה לצחוק ולהצחיק, זה בבית עם החברים שלך. פה אנחנו מאוד רציניים ומנסים לעבוד", הוא כועס על אחד השחקנים שהפריע לחזרה.
עבור הקבוצה המופע הוא כלי נוסף כדי להתמודד עם המחלה. במהלכו הם ישירו, ירקדו, ובכלל, יעשו הכל כדי לשכוח למה הם שם מלכתחילה. כמו שחקנים אמיתיים, הם בעיקר מתעניינים מתי המופע יעלה, ואם יגבו כסף בכניסה. "אני מקווה שכרטיס יעלה בסביבות 20 שקל", עונה להם פישר. "מה, באמת?", מופתע אחד השחקנים. "כן", הוא עונה, "צריך לגבות כסף. תכבדו את עצמכם".
בסוף החזרה השחקנים ניגשים אל פישר, מחבקים, מברכים לרגל החתונה. הוא מחזיר המון אהבה, עונה לכולם בסבלנות ומבקש שוב שיגיעו בזמן לחזרות, אלא אם כן מדובר בנסיבות שמצדיקות היעדרות. טוב לו על הבמה הזאת, גם אם היא קטנה ולא מרושתת במצלמות של פריים טיים.
"גיליתי במהלך חיי שאני יכול להיות לא
"באותה תקופה עישנתי לא מעט סמים קלים, וכנראה שיש אנשים שרגישים יותר לגראס-כמוני - ובכל מקרה לא הייתה לי מידה. אני קורא לזה כמו מסע חצי מתוכנן לעבר השחור. חצי מתוכנן כי אני התחלתי אותו. הייתי בן 26 במצב מוטרף. זה לא שהכל יכול לקרות אלא הכל קורה. זה מה שמטריף. קורה למשל שאתה מתעורר בבית במיטה שאתה לא יודע אפילו של מי היא, עם בחורה שאתה לא זוכר את שמה. קורה שאתה בהתראה של חצי שעה יכול להיות בדרך לסיני, קורה שפתאום מנחם גולן מתקשר ורוצה אותך למחזמר "זורבה היווני". מה לי ולזורבה? ולמחזמר? ועוד דברים שקורים זה שכתוצאה מעישון מופרז יש לי דמיונות.
לא רק שאתה מדמיין אלא אתה מאמין במה שאתה מדמיין. אתה מאבד את האחיזה במציאות כי הדמיונות מקבלים יותר מקום. התאשפזתי מרצון, שזה סוג של לבקש עזרה. כי הרגשתי אבוד ובלי יכולת ובלי כלים להתמודדות, בלי הבנה מה קורה לי".
את המשבר חווה בדיוק כשהסדרה שבה השתתף, "לגעת באושר", הייתה הדבר הכי לוהט בסביבה. פישר החליט לעזוב כשמבחינתו דובר לא רק בהחלטה בריאותית אלא גם אמנותית. "אחרי 60 פרקים שאני משתתף בטלנובלה אני רואה שאני מקבל בפרק 63 את אותו טקסט שקיבלתי בפרק שלוש רק עם שינויים קטנים. אני מרגיש שאני מדשדש בביצה שכולם כל כך מתלהבים ממנה ואני רוצה להפסיק. אני מתקשר לחגי לוי שאחראי על הפרויקט ואומר לו 'תמצא לי מחליף'. האמת שהייתי מספיק מעורער מבחינה נפשית באותו זמן, אבל עדיין מספיק קשור למציאות כדי להתקשר ולהגיד להם למצוא לי מחליף.
אבל עדיין בכל זאת החלטתי שאני עוזב טלנובלה כל כך נחשבת על ידי התעשייה, כי היא לא מתאימה להלך הרוח האמנותי שאני מבקש, שאומר שכדי לדעת משהו צריך להיות מוכנים למות מהתשובה או לחלופין למצוא תשובה שתיתן לך חיים אמיתיים מלאי ערך ששווה לחיות אותם.
"אחרי שעזבתי את התוכנית אנשים בתעשייה קיבלו אותי כלא אחראי, כלא בוגר, כעוזב הפקה מצליחה באמצע. בפועל, מתוך החשש והפחד נוצר נתק וריחוק שגרם לפחות אודישנים להגיע אליי. אם הייתה הפקה חדשה אז העדיפו לקחת מישהו פחות מוכשר אבל יותר יציב. במקום לחכות לטלפון הגואל מצאתי את עצמי כותב ומלחין. ככה הוצאתי את הדיסק הראשון שלי ואפילו מכרתי כמה חתיכות. המחיר ששילמתי על כל המסכת הפסיכוטית הוא מחיר כבד מאוד אבל הרווח הוא עוד יותר גדול.
בכל החלטה בצומת דרכים יש מחיר. לפעמים הוא הנוחות. שילמתי מחיר כבד, הייתי במקומות משפילים. רוב האנשים יצאו ממצב כזה דפוקים לרוב החיים. הרבה פעמים אחרי אשפוז אתה מאבד את החברים, הרבה פעמים אתה מאבד את האהבה, את העבודה, את הכבוד העצמי. היחידים שלא איבדתי היו בני המשפחה שלי. יש לי ארבעה אחים ואחות וכולם היו לצדי".
שניים מאחיו מוכרים למדי. דוד פישר, במאי, מפיק סרטים דוקומנטריים, ורונאל פישר, עיתונאי ועורך דין שיצר את תוכנית הטלוויזיה "עשרת הדיברות", ששודרה בשנת 2005 בערוץ 2.
"המשפחה שלי הייתה לצדי אבל זה אומר בצד. כי אני במרכז הבלגן. מכל מיני טיפולים פסיכולוגיים שעברתי, עלתה האפשרות שאמא שלי הייתה הדבק של המשפחה ואחרי לכתה לקחתי על עצמי את התפקיד של הדבק והבאתי על עצמי בלגן כדי שהמשפחה תתאחד שוב. אולי זה הסבר פסיכולוגיסטי. הם נרתמו ותמכו כמה שאפשר, וזו זכות גדולה. אם הייתי בן יחיד אני לא בטוח שהשיקום שלי היה מוצלח כל כך. אני מאושר שהייתה לי את האפשרות להישען, לבכות על כתף של אחי או אחותי, או אפילו לזכות באפשרות לקבל תמיכה כלכלית לפעמים מהאחים שלי".
אתה מרגיש כמו סוג של כבשה שחורה? כל האחים שלך מסודרים כלכלית, בעלי יציבות.
"לרגע ארוך כן ובכל זאת אני רוצה לא להנציח את המשבר אלא לצמוח מתוכו, אז למדתי יותר ויותר לעמוד בזכות עצמי ויותר לעזור מאשר להיעזר. הבאתי למשפחה את התחושה של שבירות של חולשה אנושית. עד המשבר גדלנו כולנו בתפיסה שכדור שני לשואה חייבים להיות חזקים כל הזמן. הצלחתי להביא לאחים שלי גם משהו אחר. מתוך הקושי שלי, מהתהומות שנפלתי אליהן, גם האחים שלי יכלו לחוות חלק מהרגישות הזו אצלם. זה משפיע עליהם. האפשרות לתת יד ולהטות אוזן יצרה אצלם רגישות חדשה וזו מתנה שנתתי להם".
איפה היה הכסף שהרווחת מהטלוויזיה? מ"תוסס" למשל?
"זה לא שהייתי מיליונר מהתוכניות שעשיתי. ערוץ 1 שילם חרא. היינו כוכבים אבל כוכבי צעצוע. אתה עושה הפקה ומרוויח כמה דולרים אבל הם נעלמים. אתה לא מצליח לבנות מזה בית. גם אם אתה עושה טלנובלה, במיוחד אם אתה עושה חצי ממנה. אז תיקנתי את האופנים שלי. היום הם כבר לא מפונצ'רים".
היום, בגיל 42, הוא מעלה בכל הארץ מופע שנקרא "האור שבפנים" ("על סיפורי האישי, סיפור של התמודדות ושיקום"), ובמקביל מביים, כאמור, את המופע עבור צעירים חולי סכיזופרניה, דרך עמותת אנו"ש. הוא מקפיד להגיע לכל חזרה בזמן. כך גם היה בשבוע שעבר. השבוע שבו התחתן עם דלפין, בנישואים שניים עבורו. הראשונים נגמרו בצל המשבר, אחרי שאשתו דאז, איילת, הייתה "לצדי באש במים וברבנות".
את דלפין הכיר במסיבת ל"ג בעומר שנערכה בביתו. הוא הזמין חברים והיא התלוותה לכמה מהם. המתמודדים על הבמה מאחלים לו מזל טוב ושואלים למה לא הוזמנו. "הזמנתי נציג אחד מכאן", הוא עונה להם, "את עצמי".
כמה סיפרת להם על מה שעברת באופן אישי?
"מעט. לא הכל. אין צורך למלל את מה שאין. הרופאים עצמם לא יודעים, אז למה שאני אדע? כשאני אומר 'חוויתי מצוקה נפשית' ואני משתף, זה אומר שאני לא צריך לספר להם מה אני לוקח, אם אני לוקח, מתי אושפזתי, אם אושפזתי ומה למה וכמה. זה לא מעניין אותם. אולי זה מעניין את הקוראים הצהובים המציצנים. יותר חשוב שאני מביא את עצמי, שאני יכול להפוך את השחור לאור. אני צריך להיות בנאדם עוד לפני שאני אומן ועוד לפני שסבלתי ממשבר נפשי. אני באמת מרגיש שנתתי להם קצה חוט דרך אמנות כדי לקשור אותם לחברה. כשאני נחשף עכשיו אני נזהר שלא יהיה כתוב למעלה 'אני סכיזופרן ואני נהנה מזה', כי זה יעשה לי עוול, כי אם יתפרש שיש פה בכתבה הזו פרצוף של חולה נפש, אז שוב אני מקוטלג, מתויג, ואני צריך להילחם בסטיגמה שהחברה כל כך מפחדת ממנה.
"במופע אני מספר למשל על אחי רונאל שגמגם מאז שהיה קטן ועד היום. ואחותי הגדולה באה לאמא שלי ואמרה לה 'איזו אמא את, תדאגי לו'. אמי קבעה תור אצל פסיכיאטר. ביום הנקוב הם נסעו לבילינסון. נכנסו, ישבו על ספסל והזמינו שוקו ועוגה. הם שתו, אכלו, הסתכלו אחד על השני, קמו וחזרו הביתה. כשאחותי שאלה איך היה, הוא אמר בסדר. במקום לטפל יש אפשרות להפוך את הדפקט לאפקט. כשרונאל העורך דין שואל את השופטת אם אפשר להשחיל גמגום, היא נותנת לו. למה? כי הוא לא מתבייש בזה שהוא מגמגם. הוא משתמש בזה למטרותיו שלו, עם ההומור שלו, מה שמייצר כריזמה".
אתה לא עושה אותו דבר עם הסכיזופרניה. אתה נמנע ממנה.
"קודם כל בגמגום זה נורא בחוץ. כשמישהו נכה על כיסא גלגלים זה מאוד ברור, לא צריך הגדרות. כשמדובר בנכות נפשית או פגישה נפשית, בגלל שהרופאים עצמם בערפל ועם כל המידע המתקדם עדיין לא ברור מה גורם לאדם אחד להיות כך ולשני חולה OCD (הפרעה טורדנית כפייתית - י"י) למשל. נכון שיש כמה תשובות וכמה תקופות, אבל כשאני מדבר על עצמי אני עושה את זה ברגישות וזהירות, שלא יתפרש לא נכון, שאני לא אהיה תחת הספוט השחור. גם במופע שלי אני לא נחשף עד עירום ובכל זאת אני אמיתי כדאי להביא בדרך אמנותית את מה שחוויתי".
למה זה כל כך נורא לקרוא לעצמך ככה?
"כי אני כמוך. אם הייתי אומר לך עכשיו 'תגידי שאת אפילפטי'? אבל את לא? גם אני לא סכיזופרן. אני צוחק ביני לבין עצמי ואומר שאני לא סובל מסכיזופרניה אני דווקא נהנה ממנה. אבל זה צחוק ותודה לאל שאני לא סובל ממנה כי היא מחלה שממנה יש רק לאן לרדת".
באיזה מצב אתה נמצא עכשיו?
"לאחר מעשה. זהיר הרבה יותר, בוגר קצת. אין נקודות של משבר עכשיו, ואם תהיינה אז תהיינה אני לא מפחד מהן. מחר אני לא יכול לעשן כמה שאני רוצה עם מי אני רוצה. חבל, אבל אולי טוב שכך. היום כשאני מרגיש גבוה אני יודע להנחית את עצמי ואם אני בדאון אני יודע שהמצב שאליו אני שואף הוא שמחה".
אתה מתגעגע לפריים טיים?
"אני לא לחוץ להיות כוכב. אני יודע שזה יקרה בעתיד. בעבר כבר הייתי. הייתי במצב נסיבות שהיה תמים כי הייתה חשיפה רבה בערוץ 1. אקי אבני יצא מהארץ ושב, אולי הוא עשה תפקיד של מחבל או מחבלת ובכל זאת מה שחשוב זה לא התעשייה אלא העשייה ואני כל הזמן עסוק בליצור".
"יותר חשוב לי מלרקוד עם דליה מזור, והיא מקסימה - ואני לא ראיתי את התוכנית "לרקוד עם כוכבים" - יותר חשוב לי לתת ערך לחיים שלי. ולרקוד זה מוטו. אני רוקד את החיים שלי אני לא צריך לעשות את זה בפריים טיים כדי להבין שאני מוכשר גם בריקוד. אחרי ההתרחקות שלי מהחברה ומעצמי יש ניסיון להתקרב מחדש אבל למה? לרייטינג? לכסף? לכוח? לא.
להתקרב למה שהופך את אמנון לאמנון, לרגישות המיוחדת שזכיתי בה. שאחרים יכולים להגיד שבגינה אושפזתי אבל אני אומר שבזכותה הגעתי לאן שהגעתי. ואם אני יכול לגרום לחבר'ה שמתמודדים להכניס את המשמעות למילה התמודדות, כך שבסופו של דבר יש להם חיוך וקבלה עצמית זה יותר חשוב לי מקמפיין. נכון שהערך הכספי כאן הוא קשה ואני צריך להתמודד ולהיאבק אבל גם לאהוד ברק אין מנקה".
נוח לך לעבוד איתם יותר מאנשים שלא מתמודדים?
"אני רואה את איתי טיראן באיזה פרומו לאמדאוס בטלוויזיה. אז הוא מקבל תפקיד גדול ובמקום להביא משהו אותנטי אישי הוא מחקה את הצחוק המטורף המתגלגל מהסרט אמדאוס. לא היה שם חיפוש רק חיקוי. גם אני יכול לצחוק ככה, זה לא הופך אותי לשחקן. האיכות חשובה ביצירה הרבה יותר מזה שיהיו 2,000 אנשים בקהל במקום 200. אבל אם הייתי רוצה לרוץ למיליון הייתי יכול כי יש לי ראש טוב לקופירייטינג, או לחלופין הייתי סותם את הפה וממשיך עם הטלנובלה ולא אומר מה זה השטות הזו.
אנשים אולי אומרים עכשיו 'יש לו ביצים אבל אולי לא כדי להתעסק איתו'. אני רוצה ליצור מחדש את הזכות לאמון הדדי. יש לי מה לתרום לתעשייה. לא רק רייטינג אלא משהו ערכי".
יש דברים בקריירה שעשית שעליהם אתה מצטער?
"לא. כל עבודה מכבדת את בעליה ואם אהיה במצוקה כלכלית אני מוכן להשתתף בשעשועון 'חפש את החרא' או 'אל תפיל את החרא'. אני ריאליסטי, לא אידאליסטי. זה אומר שיש לי ערכים ויש לי דרך ואני מוכן לפגוש הרבה יוצרים אבל אני מכוון למה שעושה לי טוב. אם שעשועון גורם לי לטוב אז סבבה".
מצד שני אתה שופט את חברך אקי אבני על בחירתו להשתתף ב"רוקדים את כוכבים".
"גם אקי מצא את המרכז שלו והוא נמצא בארץ ולא בחו"ל. אותו דבר גם 'האח הגדול'. אחותי מכורה לתוכנית הזו. לדעתי זה פשוט מעיד על שעמום בלב הקהל. אני אומר את זה לא כשופט חיצוני, כי גם אני בקהל הזה. ההבדל הוא שבמקום לסמס לאלירז אני יוצר שיר".
אולי נקודת המוצא שלך היא טעות. יש אנשים שלא מסוגלים לכתוב שיר. הצפייה בתוכנית לא באה במקום.
"למרות שהייתי במיינסטרים הייתה תקופה בחיים שלי שהלכתי מרצון לשוליים. פגשתי המון אנשים הזויים. יכולתי למצוא איזה הומלס ולארח אותו במשך שעות בבית שלי. ככה חוויתי דברים מהשוליים ולא מהמרכז האשכנזי המפונפן".
כמה אתה חושב שאתה מרוכז בעצמך בהשוואה לאחרים?
"ניחנתי ביכולת הקשבה וניתוח של העולם הרגשי שלי ושל העולם הסובב אותי ויש לי גם מילים בעברית להתנסח איתן. אני אוהב את העברית כמאהבת ואני מקדיש את חיי לאמנות, אז הדברים משתנים אבל שכחתי את השאלה שלך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם