ים של בעיות: על "וינסנט רוצה לים"
"וינסנט רוצה לים" עמוס בדמויות מורכבות ורצון טוב, אבל נופל למחוזות הקריקטורה
אנורקטית, אובססיבי, תסמונת טורט. שלושה תפקידים ששחקנים/ות מאוהבים בהם. בעיקר, משום שהם נותנים יד חופשית לבנייתה של דמות קולנועית על פי שפת גוף, ועל פי הפנמת הזרות שהיא משדרת כלפי סביבתה. מצד שני, דווקא דמויות כאלה מועדות לעיצוב קריקטורלי על הבד, ולעתים מתחברת הקריקטורה הזו לתחושת התנשאות יוצרי הסרט כלפי דמות שכזו, שלא באה לעולם אלא כדי לעורר אמפתיה כלפיה. בקיצור, סיפור מסובך עם מכשולים מגוונים.

אמא של וינסנט מתה, ואביו הפוליטיקאי האנוכי תוחב אותו בין קירות סנטוריום לטיפול בחריגים. וינסנט, שתסמונת טורט התיישבה לו בתוך המוח, מרבה ללקות בטיקים בלתי נשלטים בגפיים, בפנים וגם בלשונו, המתיזה ניבולי פה כל אימת שהוא נתון בהתקף. מרי חדת הלשון חוסכת מזון מגופה המצטמק והולך, ואילו אלכסנדר הוא חולה ניקיון, חשדן הלוחם בחיידקים מכל סוג ומין וסוציופת מהדרג הבכיר. דווקא השלישייה הזו קושרת קשר להימלט מהסנטוריום אל עבר חוף הים האיטלקי, שמהווה את זיכרון הילדות המתוק של וינסנט. השלושה גונבים את מכוניתה של ד"ר רוז המטפלת בהם, ויאללה, מתחיל לו סרט דרך.
העיקרון הבסיסי המשרת את סרטי הדרך גורס כי במהלך המסע מגלים הנוסעים את האמת
הרושם העולה משני הסיפורים המקבילים הוא שמישהו יושב שם למעלה, ראלף הוטנר שמו, ברום כורסת הבמאי, ולועג קצת לדמויות. במיוחד בולט הדבר באופן עיצובם של האב והרופאה, שעושים קריקטורות בלתי נסבלות. פלוריאן דיוויד פיץ, המגלם את וינסנט, הוא גם התסריטאי של הסרט, וככזה הוא מעניק לעצמו שפע הזדמנויות להתעוות חופשי-חופשי מול המצלמה.