מי בוער: על "הצילו"
בטיימינג מקאברי משהו עולה העונה החדשה של "הצילו", סדרת הכבאים המצוינת (רביעי, הוט 3). הזדמנות לחזור אל דניס לירי - כוכב הסדרה ומהיוצרים החשובים באמריקה. לירי, שהשתמש בסטנד-אפ שלו במחלת בנו ובמות אביו, ושילב ב"הצילו" סצנות אונס, מבטיח שבקרוב נראה אותו במערבון. את המכוער הוא לא יגלם. קרוב לוודאי שגם לא את הטוב
אבל העונה בריידי מטפח שיער ארוך מדי ומפונפן מדי. ועכשיו הוא מפרסם נעליים לנשים. ולפני זה הוא התחתן עם דוגמנית העל הברזילאית ג'יזל בונדשן. בבוסטון, עיר ש-16 אחוז מהאוכלוסייה שלה ממוצא אירי, זה אומר שאפשר לצלוב את בריידי מילולית. והצולב הכי טוב שיצא מאזור בוסטון, דניס לירי, הוא גם האיש שהתחיל בצליבה.
"לאף אחד כבר לא אכפת כמה מסירות לטאצ'דאון בריידי יזרוק", אמר לירי לרדיו של ESPN, "את אוהדי הפטריוטס מעניין רק מה באמת הגובה של ג'יזל; כמה גדולים השדיים שלה ביחס לגופה כשרואים אותה בחיים האמיתיים; כמה פעמים היא וטום בריידי עושים סקס".
סקס הוא הנושא הפופולרי במטבח של בית הכבאים הפיקטיבי של תחנת 62/99 בניו יורק, המקום הכי מצחיק בטלוויזיה והפלטפורמה לקומדיה של לירי בדרמה המעולה "הצילו". האמת שגם בעונתה השישית קשה לתייג את "הצילו" כדרמה או כקומדיה.
"היא שתיהן", אומר לירי, היוצר, הכותב, המפיק והשחקן הראשי בסדרה. "כי היא אורגנית מהמטבח של בית הכבאים. המטבח בבית הכבאים הוא מקדש של'בלי בולשיט'. שזה בעצם אומר שאיך שאתה נראה, המשקל שלך, בת הזוג שלך, כל מה שקורה בחיים שלך הוא חומר לרדת עליך". המציאות של התקוטטות מתמדת על מעמדך בלהקה מספקת ללירי אינספור דרכים לחקור את הנושא האהוב עליו: גברים. "וזה בסופו של דבר הנושא של הסדרה", אומר לירי, "האגו הגברי ההרואי".
לצורך המחקר לירי המציא ולבש את דמותו של אחד האגומניאקים הגדולים והכובשים בהיסטוריה של הטלוויזיה: טומי גאווין. בתחילת העונה השישית טומי גאווין מת. דודו האלכוהוליסט, שמאשים אותו בהידרדרות של המשפחה בחזרה לשכרות מתמדת שהסתיימה במותה של אשתו בתאונת דרכים, ירה בו שני כדורים וטומי עולה לשמים.
כשהוא מבין שהוא בדרך לגיהינום הוא מתעורר למציאות לא פחות ואולי מסויטת יותר: אשתו נואשה מהרעיון לשקם את הקשר המחורר בשקרים ובבגידות שלהם ורק מבקשת ממנו לא לדפוק עוד יותר את החיים של הילדים; בתו הבכורה מתגלה כאלכוהוליסטית בקליבר של אביה שניצחה בתחרות מציצות כשהיא הייתה בתיכון; והתחנה שלו, החיובת האמיתית שלו, נמצאת על סף סגירה, בעיקר משום אתוס הסדום ועמורה שהוא הנחיל בה. טומי מחליט להפסיק לשתות ולנסות לשקם את חייו. פחות מ-24 שעות אחר כך הוא עומד בבר, אומר לקרובים שלו שהוא ניסה "להיות נחמד, ניסיתי להיות אדיב וניסיתי להיות סבלני. זה לא הקטע שלי", ומוריד כוס וויסקי.
להיות נחמד ואדיב וסבלני אף פעם לא היה הקטע של לירי. לירי, בן 53, נולד בווסטר, מסטצ'וסטס, למהגרים אירים קתולים ממעמד הפועלים שגידלו אותו בסגנון של מהגרים אירים קתולים ממעמד הפועלים. הוא בן דוד רחוק של קונאן אובריין, אבל כמו שלירי נוהג לומר, "כל האירים קרובי משפחה איכשהו".
בניגוד לאובריין, שלמד בהארוורד הסנובית ומרכך את ההומור שלו באמצעות פסאדה של ליצן החצר והרבה מימיקה, לירי למד באמרסון קולג' בבוסטון, מכללה נודעת לאמנויות שבה הוא ייסד סדנת קומדיה (שקיימת עד היום) ולימד כתיבה מאולתרת אחרי שסיים את לימודיו ב-1979.
בשנות ה-80 התחיל לירי לבנות את עצמו כסטנדאפיסט שנכנס לתוך הפרצוף של כל העולם ואחותו בסצנה הבוסטונית המתגעשת של אותה תקופה, שתועדה בסרט הדוקומנטרי Out When Stand Up Stood. בתחילת שנות ה-90 ראה מפיק מ-BBC את לירי על הבמה והציע לו לבוא לסופשבוע בלונדון, להשתתף בתוכנית טלוויזיה. אשתו של לירי הייתה אז בחודש השישי להריונה הראשון. הם החליטו לטוס. באותו סופשבוע נולד בנם, שלושה חודשים לפני הזמן. לירי ואשתו לא יכלו לעזוב את לונדון חצי שנה.
"יום אחד כמה בחורים שהכרתי אמרו לי שהם נוסעים לפסטיבל אדינבורו", סיפר לירי בסטודיו למשחק, "ושאם אני אכתוב מופע הם יכניסו אותי לרשימת האמנים". לירי לקח את החומרים של הסטנדאפ שלו ועטף אותם במוות של אביו ובסיטואציה הקשה עם בנו "שכמעט מת הרבה פעמים, ובסופו של דבר היה לי מופע על מוות וחיים, בעיקר על מוות".
למופע הזה, שזכה בפרס המבקרים בפסטיבל ושם את לירי גם על הרדאר האמריקני, הוא קרא "אין מרפא לסרטן". הוא מתחיל בשיר "על החלום האמריקני, עליי, עליכם" בשם "אני מניאק", שבו לירי מתחיל לבוא חשבון עם הגבר האמריקני המקורנף.
למשל 60 שניות מבריקות שבהן הוא חוגג את מותו של אנדי גיב, מייחל למותם של חברי הבי ג'יז, מצהיר על רצונו לשתות בירה מהגולגולת של בארי מנילו המת, ומקונן ש"אנחנו חיים במדינה שבה ג' ון לנון חוטף שישה כדורים בחזה, יוקו אונו עומדת שם, לידו, ואפילו כדור מזוין אחד לא פוגע בה. תסביר לי את זה, אלוהים, תסביר לי את זה עכשיו! " . דווקא לירי היה זה שנדרש להסברים בעיצומה של ההצלחה כשחברו הטוב לשעבר, הקומיקאי ביל היקס, טען שהוא גנב ממנו את מרבית החומרים ובעיקר את הפרסונה והגישה ב"אין מרפא לסרטן". עד היום יש בארצות הברית קומיקאים שמשוכנעים שהיה שם פלגיאט, אבל הפרשה התפוגגה די מהר, גם כי היקס נפטר מסרטן ב-1994, ולירי הוכיח את כישרונו עם מופע סטנד-אפ אולטרה מצליח (אם כי פחות טוב מהראשון) נוסף, Lock N' Load.
לירי, שלמד משחק באמרסון קולג', עשה שורה ארוכה של תפקידים די זניחים בקולנוע (המוצלחים שבהם היו ב"לכשכש בכלב", ו "פשע אמיתי" של קלינט איסטווד) והקים את חברת ההפקות Apostle ( "שליח", רפרנט לרקע הקתולי שלו, שהפיקה בין היתר את הסרט "שאיפות" ), לפני שהוא ננעל על היעד הבא שלו: טלוויזיה. במרץ 2001 עלתה לאוויר ברשת ABC סדרת המשטרה The Job, שבמרכזה שוטר ניו יורקי בשם מייק מקניל (לירי) ששוחה בזיונים, אלכוהול, סיגריות וסמים נגד כאבים. הסדרה צולמה במצלמה אחת והתקבלה במחמאות אצל המבקרים. אבל אז התאומים התפוצצו, 343 כבאים נהרגו, הסדרה בוטלה אחרי 19 פרקים, וללירי היה רעיון חדש.
הרעיון המקורי של לירי היה לעשות סרט על כבאים בניו יורק לאחר הטראומה של 11 בספטמבר. לירי מכיר את הטראומה הזאת מקרוב: בדצמבר 1999 מתו שישה כבאים בשריפה שהציתו זוג הומלסים במחסן בעיר הולדתו של לירי, ווסטר. בשריפה נהרגו בן דודו של לירי וחבר ילדות קרוב שלו. מאז לירי גייס יותר מעשרה מיליון דולר לתחנות כיבוי אש בווסטר באמצעות קרן שהקים. "במקום שאני גדלתי הגיבורים היו שוטרים וכבאים", אומר לירי.
"בן דוד שלי, שהיה כבאי של כבאים, היה משוגע לגמרי. ואני מבין מה הוא עשה באותו לילה ולמה, כי הוא היה כבאי נהדר. אבל אי אפשר היה להגיד לו לא לעשות משהו, כי מה שאפשר לו להיות כבאי של כבאים הייתה הגישה של אין גבול לסכנה". לירי לקח את התמה שלו על הקונפליקט האינהרנטי בין האגו הגברי לבין חיים אישיים שלווים לחברו, הכותב והבמאי פיטר טולן ("מרפי בראון", "המופע של לארי סנדרס"), שאמר לו "ככל שאתה מדבר על זה יותר, זה נשמע יותר כמו סדרה".
טולן ולירי התחילו לכתוב את הסדרה, ששודרה בראשונה ביולי 2004 ברשת הכבלים FX. הסדרה השיגה רייטינג לא רע (בכל זאת, כבלים), ביקורות מפרגנות ורשימה מכובדת של מועמדויות לפרס האמי. כיאה ללירי היא כללה גם לא מעט סצנות שהקימו עליה את המוסרנות האמריקנית הידועה. כמו הסצנה בעונה השלישית שבה טומי גאווין אונס את אשתו, ולאחר שהוא עוזב את הבית היא מתיישבת על הספה בסלון ומעלעלת במגזין, כמעט בנונשלנטיות. במקביל לעבודה על "הצילו" כתב לירי ספר שיצא לאור ב-2009 בשם הנהדר Why We Suck ונהיה רב מכר.
באותה שנה הוא גם יצא לסיבוב סטנד-אפ ראשון אחרי 12 שנה שמבוסס על החומרים של הסדרה. "הצילו" תסיים את חייה בעוד פחות משנה, קצת לפני יום השנה העשירי ל-11 בספטמבר , בסוף העונה השביעית. עד אז, טומי גאווין/דניס לירי ימשיך לחטט בפצעים האישיים (באמצעות רוחו של בן דודו בסדרה, אחד מאותם 343 כבאים, שרודפת אותו במהלך הסדרה) והלאומיים (עם תאוריות קונספירציה על המעורבות של ממשלת ארצות הברית בפיגוע התאומים) ולהיקרע מבפנים ואולי גם מבחוץ. ואחר כך? כנראה שוב גברים. "הייתי רוצה לעשות מערבון", אמר לירי בריאיון ל"ניו יורק טיימס" לפני חודש, "זה אחד הז'אנרים האהובים עליי ביותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם