ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

לפהק מפהקים בבית: על "מוריס שימל"

יעלי רונן לקחה החלטה נועזת וביימה את "מוריס שימל" באופן ריאליסטי. ללא הקרקס החנוך לויני המוכר. אבל התוצאה היא השטחה של הדמויות והיעלמות המתח הדרמתי

במוצאי שבת של השריפה הגדולה קיוויתי למצוא בהצגה של חנוך לוין עוד מאותו חומר נפלא שנהג לפזר עלינו. איך לקרוא לזה? שיקוף/ גיחוך/הארה של חוסר האונים האנושי. בעצם היהודי. שהרי ברוב גיבורי הקומדיה שלו יש משהו מהשלימעזל היהודי לדורותיו. טיפול חנוך לויני עשוי להחיות את הנפש בימים קשים.

באופן מפתיע, בחרה הבמאית יעל רונן להעלות באמצעות "מוריס שימל" חנוך לוין שלא נראה קודם: ריאליסטי. אני חוזרת: ריאליסטי. לא פיוטי ולא גרוטסקי ולא קסום. עירום ורזה. חבורת אנשים תת משיגנים, עלובים למראה, חצובים מתמונות החיים והטלוויזיה המוכרות לנו. חבורה של נחשלים שמתאבלים על כישלונם כבר ביום הולדתם, חוזרים על אותן שגיאות שוב ושוב כדרך הנירוטים ומנציחים את מצבם.

כאלה הם רבים מגיבורי לוין, אבל בהפקות אחרות, בעיקר שלו כמובן, הם פועלים בתוך פנטזיה תיאטרונית, לירית, גרוטסקית, אירונית, סאטירית ועוד. בהפקה הריאלסטית בהבימה הדמויות שעומדות על הבמה ממורטטות כחולי אהבה בשיכון ג', רק בלי דחף ותשוקה בשום רגע. אפשר לומר עליהם שאינם פולטים אנרגיה. בלי דיאלוג אנרגטי בין במה לקהל אין סיכוי לאירוע אמנותי ראוי.

"אהובתי הסתכלי בפיהוק ותראי את כל תולדות חיי", אומר שימל לאהובתו הזמנית חולדונקה.
הרעיון להפשיט את אבי קושניר ממדי הבדרן מהטלוויזיה ולהלביש לו שפת גוף של דמות המרכינה את ראשה בפני תפלות החיים (כדברי שימל) ואישיות אפאתית ונגעלת מעצמה ("בלתי נדלית היא עוצמת סירחוני הפנימי") היא גימיק עילאי. ואולי הוא אפילו תגובת נגד למה שקרה לרונן כשביימה הצגת בידור של שלמה ארצי בקאמרי. אילו רק הצליחה להדגים באמצעות שימל חיים מפוהקים בלי לעורר פיהוק. אתגר לא פשוט הדומה לזה שעומד בפני מי שמביים את "3 אחיות" של צ'כוב, למשל, מחזה המתאר געגועים למשהו שלא יקרה וכולם יודעים שלא יקרה.

נכון, שימל אומר בעצמו: "מרוב רפיון אפילו התדהמה שלי רפה ונאמרת השפה רפה" אך בלי פער בין אמירה להתנהגות בין אמירה לשפת הבמה איך אפשר לעורר עניין דרמתי? בטח לא דרך הדגמת רפיון באופן ריאליסטי.

קושניר כמוריס שימל, גבר שאינו מצליח להביא את עצמו לריגוש והדחף שלו לממש התאהבות מחזיק מעמד בין שניות לרגעים מדגים תמצית שוויון נפש. מכמות הפעמים שבה הוא מדבר על סירחון עצמי נדמה לי שהוא יוצא מתוך "טיפה סרוחה" שהייתה מוכרת היטב ללוין שבא מבית דתי. "מאין באת? מטיפה סרוחה", כתוב בפרקי אבות. ומה כבר יש לצפות ממי שמוגדר כטיפה סרוחה מהלכת, מתריס, אולי, לוין במחזה שדומה לתרגיל הכנה למחזה אחר (המחזה לא עלה בימי חיי לוין). אולי ל"פעורי פה".

בחבורה שנשרכת אחרי שימל עשרות שנים יש גבר שלא מפסיק לכעוס על עצמו שזרק את המגהץ של אשתו על הקיר ונעזב (הוא נושא איתו שקית ניילון שקופה עם ירקות, בעיקר כרוב), גבר שאינו מתאושש מעברו כילד ששר וניבאו לו גדולות, גבר שהעביר את השביל בשערו מצד ימין לשמאל או להפך ואינו מפסיק להתפלא שהדבר לא גרם לשינוי בחייו, אישה שמאוהבת בשימל ויודעת מה מצית אותו: שיר ששרה על הביצה הקשה של קלמן ולכן היא חוזרת ושרה אותו לבקשת שימל. וכן הלאה.

כמו רבים מגיבורי לוין, יוצא שימל למסע 20 שנה בשבדיה שאינו משנה דבר בחייו. הוא חוזר כמו שנסע, אותם בגדים, אותה מזוודה ואותו דיכאון החמצה.

מסעותיהם של גיבורי לוין במחזות כמו "ההולכים בחושך", "אורזי מזוודות" ועוד הם מסעות סביב עצמם, מין תנועה מעגלית אינסופית, כמו בקרקס, כמו ב"מחכים לגודו" של בקט. מסעות שהם מהומה רבה של רצון על במה שמציעה להם עולם קסום, עולם שחומק מהם. אבל הנסיעה של שימל היא מעשה מכני, שרירותי, חסר דחף, סהרורי משהו של גבר ישן מהלך (האשמה גם בטקסט הסכמתי אבל לכן יש לרונן דמיון, לא?).

והבמה מוזרה ביותר. חלונות שקופים על גלגלים (אינפוזיית בית חולים? מוזיאון מתנייע?) מבעדם צופות הדמויות החוצה באדישות. החלונות מחליפים צבעים מפעם לפעם וההחלפה נדמית שרירותית להפקה ולא שייכת,

כמו שמלאך המוות עם מעיל שחור שמנגן בכינור ומזכיר לגיבורים את מה שהם ממילא זוכרים, אינו נראה שייך. הצבעים ומלאך המוות לא מעוררים בנו כלום. הורדמנו עמוקות במונוכרומיות של ההתנהגות הדיכאונית. חוץ מדיכאוניות מפגינות חלק מהדמויות מדור ההורים תודעה גרנדיוזית של עצמם העלוב אבל זה לא מצחיק בהפקה הזאת.

רונן, וזה בהחלט נועז, מרדה בתמצית החוויה הלוינית. הדמויות של לוין מביאות איתן נפח דו שכבתי: הן מכריזות על רצון גדול ועז למשהו (נניח, להשיג את הרוקחת בלה בזכות הטוכעס והכסף), אבל מחמיצות את החלום בגלל קטנוניות צרות עין, ספירת הפסדים. הן מודיעות במין מודעות מזויפת מי הן ומה כוונתן ("אני חייב לשנות את חיי, לחיות אחרת" אומר פעור הפה ב"פעורי פה" בשיא גסיסתו) אבל המודעות ריקה ממעשה הולם. המתח בין הכרזה להיעדר כל ביצוע מעורר צחוק, עצב, חמלה. ב"מוריס שימל" של רונן הושטחו הדמויות למהות אחת רופסת ולכן אין מתח דרמתי ולא אירוניה לוינית ולא גרוטסקה.

פרט לרגע נפלא אחד שבו נכנסת דבורה קידר בת ה-80 פלוס לבמה בבגדי הזונה בצבע ארגמן, שחקנית שמודעת לחלוטין לגיחוך שבה, לכיעור היפה של גופה בבגד לייקרה. אולי זה העניין, שחקן שמשחק דמות לוינית חייב להביא לדמות אירוניה עצמית. ורק לקידר יש. אפילו לא לליה קניג שמזדהה עם הדמות שלה. כלומר ריאליסטית מדי. אנטי לוינית.

רונן מבצעת בתיאטרון הלאומי ניסיון באנטי בידור, רעיון יפה לכשעצמו אבל לוין הציע את התיאטרון (בהצגות שבהן ביים וביימו אחרים כמו "איחש פישר" בקאמרי כיום) כאפשרות לחיים מסוגננים יותר, נעלים יותר, מטפיזיים, סליחה על הביטוי. ובעיקר מנחמים. והוא ידע שהקהל לא מעוניין לראות ייסורים מופנמים. או כמו שנסים אלוני אמר: "אני חייב לשעשע אתכם באלוהים מוות אהבה". לפהק מפהקים בבית. בתיאטרון עושים חגיגה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...