חומות של תקווה: על "בלתי נראית"
"בלתי נראית" מאבד פוטנציאל עצום של סיפור בגלגול נראטיב שאינו מציג שום זווית הצצה מעניינת
"בלתי נראית", ארגנטינה 2010
הורמונים מודחקים. "בלתי נראית" יח''צ
במרכז העלילה ניצבת מריה תרזה (ג'ולייטה זילברברג), צעירה בת 23, עדיין בבתוליה, שמשמשת כרס"ר משמעת בבית ספר לילדי שמנת בבואנוס איירס. מורה או לא מורה, היא מתאהבת באחד התיכוניסטים ועושה כל מאמץ ללכוד את תשומת לבו. תחילה היא מעבירה אותו כמה טרטורים בתחום המשמעת, וכשהתרגיל השקוף הזה אינו צולח בידיה, היא מתחילה לבלוש אחר מעשיו בבית השימוש של הבנים בגימנסיה.
וכאילו לא די בסיטואציה הטעונה הזו, כולא התסריט את העלילה בין חומות הדיקטטורה הצבאית ששלטה בארגנטינה בשנים 1983-1976. מחוץ לכותלי בית הספר כבר סוערות ההפגנות בעד ונגד החונטה, ואילו ברקע העלילה מתחממת לה מלחמת פוקלנד, או איי המאלווינס בשפתם של הארגנטינאים, שאכן פורצת בסיום הסרט. הכל מוליך אל פיצוץ אורגזמי, ואין זה משנה אם מדובר בשדה קרב, במעשה אונס ברוטאלי, או סתם בתהליכי התבגרות מתבקשים. בונואל עליו השלום היה נועץ אצבעות תאוותניות בחומרי הגלם הללו, ומניב איזו גרסה מתקדמת ל"וירידיאנה", " יפהפיית היום" או "טריסטינה" - סרטיו המהוללים משנות השישים.
דייגו לרמן, כמה חבל, איננו בונואל, וגם לא שמינית בונואל. הוא במאי צפוי, המאבד את הפוטנציאל העצום של הסיפור תוך גלגול נראטיב פילמאי שאינו מציג שום זווית הצצה מעניינת, וטובל כולו במלאכת עריכה מזדחלת, שתוצאותיה מסתכמות בפיהוק ובעוד פיהוק, ובעוד אחד.
המורה הבתולה, המאותגרת מינית מאז שאביה נטש את אמה ואותה, כשהייתה עדיין ילדה קטנה, משליכה ממצבה הנפשי על סביבתה הגברית הצעירה ושופעת ההורמונים המודחקים. בתוך ההקשר הזה ניתן אולי להבין את הדינמיקה הפנימית הדוחפת אותה למצוא סיפוקים מעוותים משהו, מבית מדרשו של המרקיז דה סאד, דווקא במחיצת ריחות בית השימוש הגברי. העובדה שכל זה אמור לספק לעושה הסרט גם מקפצה לסאטירה על המוסר של החונטה הצבאית, אין בה כדי להקל את הגימור הלקוי של "בלתי נראית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם