בכנות: ראיון עם שי כנות
שי כנות, הבמאי של "הבורר" ושל "אהבה קולומביאנית", לא מתבייש להצהיר שהדבר הכי חשוב לו הוא טעם הקהל. טלוויזיה הוא כמעט לא רואה, "הבורר" מבחינתו זו אמנות, ורשף לוי הוא הרבה יותר מפרטנר ליצירה. "שנינו נעשינו האבא של המשפחה בגיל 13", הוא מסביר, "שנינו שכלנו אח. שנינו שרוטים". פעם, אגב, הוא עשה טלנובלות. עד שבת קול ששמע בסופר הורתה לו להפסיק
בגיל 43, הרזומה של כנות כולל את "מעורב ירושלמי", " המוסד", "האח הגדול" (כבמאי), "פעם בחיים", סרט הקולנוע "אהבה קולומביאנית" וסרט הטלוויזיה "לילה ללא לולה". האיש שמזפזפ בין דרמה ריאלטי-דוקומנטרי וקולנוע מתעניין בעיקר במה שהקהל רוצה שהוא יתעניין. "הקהל הכי חשוב", הוא אומר, "הוא משחק אצלי פקטור מאוד מרכזי ביצירה. אכפת ממה שהוא יחשוב ואני רוצה שהוא יצחק ויתלהב, אבל לא רק. אני חושב למשל שבעונה השלישית של'הבורר', שעלתה לא מזמן, אני ורשף לוי התסריטאי מאוד השתפרנו באמנות שלנו. הקהל רואה שאנחנו מנסים להגיד לו משהו ולא רק מנסים לבדר אותו".
לא תמיד הוא ניסה להגיד משהו. לפחות לא בתקופה שכתב טלנובלות. "אני נשוי לבת של יאיר דורי, שהוא מפיק של סדרות, ויותר מאוחר נעשה גם הבעלים של ערוץ ויווה. בתקופה שפגשתי אותו הוא היה מסתובב במזוודה עם הרעיון לטלנובלה 'אנטונלה'. אני הייתי סטודנט בן 29 ובאתי אליו כי הוא היה המפיק היחיד שהכרתי. אמרתי לו שיש לי איזה פיילוט לאיזו סדרה שכתבתי, אבל אין לי מושג מה עושים מכאן. הוא אמר לי שהוא מחפש מישהו שיכתוב לו תסריט לטלנובלה, אז אמרתי לו שזה תסריט לטלנובלה. הלכתי לקרוא ספרים בספרייה כדי להבין במה מדובר ותוך שבועיים הגשתי לו תסריט ל-40 פרקים של 'המוסד'. הוא מכר אותה לרשת והציע לי שותפות. התניתי את זה בכך שאני אהיה מפיק יחד איתו והוא הסכים. התחלתי לכתוב את 'לגעת באושר', ובמקביל לעבוד על הסרט שלי, 'לילה ללא לולה'.
בגלל העבודה על הסרט הרגשתי שאני לא מצליח לחזור לעולם הטלנובלות. הייתי בעולם של אמנות. הלכתי יום אחד לסופרמרקט וממש שמעתי בת קול שאומרת לי לא לעשות טלנובלות. ביום שהייתי צריך לחתום עם דורי חוזה אמרתי לו שאני מוותר ורוצה לעשות רק את הסרט שלי. הוא אמר לי שאני לא מבין מה אני עושה ושאני עדיין ילד. הוא חבר טוב והוא לימד אותי הרבה, אבל אמרתי לו לא".
ובת הקול אמרה לך ש"הבורר" זו אמנות, לא טלנובלה?
"בארץ זורקים את המילה 'טלנובלה' בלי לחשוב. כאחד שלמד וכתב טלנובלות ופגש באולפנים בארגנטינה את הכוכבות הכי גדולות, אני יכול להגיד שטלנובלה היא טלנובלה בעיקר כי זה קשור להפקה. בטלנובלה מצלמים הכול ביום אחד. מאוד מהר יחסית. כמעט אין תאורה, יש העמדות מהירות ומצלמים סצנה בתוך רבע שעה. אנשים רוצים שסיפור בסדרת טלוויזיה יהיה סיפור בהמשכים, ובטלנובלה הוא כזה. אז נכון שהסיפור ב'הבורר' מושפע מטלנובלות, אבל הטקסטים מוקפדים, ההפקה אחרת ואין מה להשוות".
סיפור החיים של כנות יכול לפרנס בכבוד את אחת מהטלנובלות של דורי. הוא נולד בלוס אנג'לס וכשהיה בן שלוש החליטו הוריו לחזור לארץ. כשהיה בן 13 חזר עם משפחתו ללוס אנג'לס כדי שאביו ימשיך ללמוד שם תואר שני במנהל עסקים.
אחרי כמה חודשים החליטה אמו של שי לחזור לארץ עם אחותו ואחיו. אביו לא חזר איתם. הוא היה אמור להישאר שם חודשים ספורים ולסיים את התואר שלו. החודשים התארכו לשנים ובסופו של דבר החליטו הוריו של כנות להתגרש.
"זה שהוא נשאר שם יצר קרע במשפחה. הוא עדיין שם, התחתן כבר פעם שלישית ואנחנו בקשר לא טוב. חזרנו לארץ כי אמא שלי קלטה מה קורה לי. שמו אותי בכיתה שאנגלית בה היא שפה שנייה, אני התחברתי עם כל מי ששיחק כדורגל, ואלה היו המקסיקנים. בגלל שהייתי איתם, אוטומטית הייתי נגד הכושים כי הם נגדם. היו כל מיני חבורות רחוב, אבל אני לא הייתי קשור אליהם. היו גונבים לי את השעון, הייתי הולך למסדרי זיהוי של חברים שלי, והייתי גם חוזר הביתה מפוצץ ממכות כי הרביצו לי סתם. זה היה שלב שבו אמא שלי החזירה אותנו לארץ. אחרי הצבא חזרתי לארצות הברית ללמוד קולנוע, אבל הרגשתי שזה לא בשבילי ושאני צריך ללמוד קולנוע איפה שנמצאת התרבות שלי. אז חזרתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב.
במקביל גילו לאחותי, טלי, סרטן. היא הייתה יפה מאוד. דוגמנית של פלפל, שחקנית וצנועה מאוד. המחלה שלה הייתה באה והולכת. בגיל 33 היא נפטרה. היא הצליחה ללדת שתי ילדות באמצע. אני זוכר שכשהיא נפטרה זה היה באמצע צילומי 'אהבה קולומביאנית'. היא נפטרה באחד
שכבה נוספת שכנות סוחב איתו היא יעקב אלפרון. כנות, שביים את ארבע העונות הראשונות של "פעם בחיים" עם לי ירדני, הכיר מקרוב את אלפרון, לאחר שזה הסכים להשתתף בתוכנית. "אחרי שהעונה הראשונה של'פעם בחיים' הייתה ממש טובה חשבתי מה נוכל להביא לעונה השנייה כדי לעלות על זה. אמרתי ללי ירדני, בואי נביא משפחת פשע. אף אחד בעולם לא הצליח להביא משפחת פשע לטלוויזיה. היא אמרה 'מה פתאום, אף אחד לא יסכים'. אחרי שבועיים היא אמרה לי שאלפרון החליט שכן".
האם אלפרון הוא המוזה ליצירת "הבורר"? כנות אומר שלא. "הייתי אצלו בבית וזה היה מאלף. אמרתי לו שהוא יהיה הסנדק, ושאנשים יאהבו אותו. איתנו הוא היה מאוד אבהי. היינו חיילים שלו וזה היה נהדר. בשש בבוקר הוא יורד עם פיג'מה ולא הייתה לו בעיה כשהיינו נכנסים ויוצאים. הוא לא אמר לא לכלום. ענה לטלפונים לידנו, לא לכולם מן הסתם, אבל אנחנו לא ראינו כלום. הייתה פעם אחת כתבה באחד העיתונים על זה שאני הולך לביים את 'הבורר', ולא רציתי שהוא יראה את זה בזמן שאני מצלם אצלו. הגעתי אליו בשש בבוקר, אמרתי לו שלום והוא עלה לחדר.
אני רואה בסלון בין העיתונים גם את העיתון הזה כי הוא קרא הכול. לקחתי אותו ושמתי אותו בשקט עם ציוד המצלמה. פתאום הוא יורד מהחדר ואומר לי 'שייקה, מה החבאת?', כי כל הבית היה מרושת במצלמות. ואז הוא קרא את הקטע ואמר לי 'אתה עושה עליי סדרה, מה?'".
ב"הבורר" יש תחושה של קצב מהיר מדי. שכל האקשן שקורה בא על חשבון פיתוח הדמויות.
"נכון שאנחנו רצים מהר, אבל לצופים אין סבלנות. אמרו לי שגם רצנו מהר ב'פעם בחיים', אבל אם אתה עושה קצב אטי אתה כנראה לא תצליח. אני חושב שהקצב של 'הבורר' הוא טוב. בארץ, כמו שאי אפשר לעשות זיונים טוב ומרדפים טוב, גם אי אפשר להשקיע המון בבניית קצב אטי של התפתחות הסדרה. כאן צריך לעשות את זה מהר. אם אני מעמיד שני שחקנים מול מצלמה אז אני רוצה כבר עכשיו שיקרה משהו, אין לי כוח לבנות מתח. יאללה, עכשיו. תנו לי בראש. הפקטור הכי פוגע באמנות זה לחץ, וב'הבורר' אנחנו מנסים להקטין את הלחץ. רשף כותב בחודש פרק וזה נחשב מאוד מהר".
המהירות הזאת כנראה הרשימה את רשת פוקס האמריקנית שהחליטה לקנות את הסדרה. כנות מתרגש, אבל מעדיף לצנן את ההתלהבות בשלב זה. "הייתי בסיפור כזה שקנו את 'אהבה קולומביאנית'. אחרי חצי שנה שטסתי לשם על חשבוני, וכבר עשו לי סיור לוקיישנים, לא ראיתי מזה כלום. יש הרבה שיקולים בהפקת סרט: מזל, מרפקים, לשעבד את עצמך. שוק הטלוויזיה יותר מסודר, אבל עד שזה לא יקרה זה לא יקרה. בגרסה האמריקנית הם רוצים להכניס את ארבעת הפרקים הראשונים לפרק אחד. ללכת יותר מהר מאיתנו, אבל אנחנו עומדים על שלנו וזה לא יקרה. 'הבורר' זו האמנות שלי".
את רשף לוי, שותפו ל"בורר", ל"מוסד" ול"אהבה קולומביאנית", הוא פגש בצוות הכתיבה של תוכנית הלייט נייט "פרפר לילה". "ישבנו עם טל ברמן ורן תלם ומאוד התחברנו. לעבוד איתו זו חוויה מאוד מיוחדת. הוא מתקשר אליי ואומר לי: 'שי, צריך לעבוד על התסריט'. מה שהוא בעצם מתכוון לומר זה אין לי בייביסיטר.
יש בינינו קווי דמיון למרות שאני מבוגר ממנו בארבע שנים. שנינו באנו ממגמות ריאליות. שנינו נעשו האבא של המשפחה בגיל צעיר יחסית, 13. שנינו שכלנו אח. שנינו שרוטים. לכל אחד יש את התפיסה שלו, אבל אתה יודע שהדינמיקה טובה ברגע ששנינו מסכימים על הטוב בלי הרבה בלגן. רשף בנשמה שלו הוא תסריטאי יותר טוב מאשר במאי, ואני במאי יותר טוב מאשר תסריטאי. אנחנו משלימים אחד את השני".
אתה מקנא שרשף מקבל יותר הכרה ממך, שהוא נמצא יותר בפרונט?
"הוא יותר שם בגלל הסטנד-אפ. הוא מוכר לתקשורת ואחלה, מגיע לו, הוא עבד על זה הרבה שנים. אני לא יודע איך להתייחס לזה, הוא חבר והוא מוכר את הפרצוף שלו יותר ממני. אני לא אחד שצריך למכור את הפרצוף שלו. אני אשמח להכרה, אני עושה את זה בשביל הקהל, אבל אני לא חייב את זה. אירועים כמו ההרצאה היום בתיכון זה נחמד, אבל יותר חשוב שיזהו אותי במה שאני רוצה להגיד. עכשיו אני כותב סרט חדש שנקרא 'סקרים'. אני עושה אותו עם משה אדרי, הבעלים של סינמה סיטי. הסרט הוא על ליל הבחירות שבו ביבי ניצח את פרס למרות הסקרים. כל הסיפורים קורים באותו לילה. שלחתי תסריטים. שלחתי ליהודה לוי ולעוז זהבי ואני מקווה שהם ישחקו. אני רוצה סרט שהקהל יאהב ושיזכה בפרסים. אבל הקהל הכי חשוב".
אגב , מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?
"אני בקושי רואה טלוויזיה. ראיתי חצי פרק של 'הסופרנוס'. לא את כולו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם