תגידי תודה שלא עצרתי בווגאס: על "אל תלחצי, אני בדרך"
"אל תלחצי, אני בדרך" הוא בעיקר בזבוז מאכזב של כישרונות עם רגעים מוצלחים מועטים
''אל תלחצי, אני בדרך'' (''Due Date'') , ארה ''ב 2010, 100 דקות
ושמו העברי של הסרט הנוכחי אינו רק תמוה - הלידה המדוברת בסרט היא בכלל ניתוח קיסרי, כך שגם לעלילה הוא לא מתאים. אבל הלוואי שזו הייתה צרתו הגדולה ביותר של הסרט. סרטו של פיליפס, שאותו כתב יחד עם עוד שלושה תסריטאים (וזה לרוב סימן לא טוב), הוא בעיקר בזבוז מאכזב של כישרונות.
רוברט דאוני ג'וניור (המקסים תמיד) מגלם את פיטר היימן, גבר לחוץ שממהר לשוב לביתו בלוס אנג'לס לקראת לידת צאצאו הראשון. בעקבות רצף אירועים מתסכלים הוא נאלץ לחבור לשחקן המתחיל אית'ן טרמבליי (זאק גליפיאנקיס רב ההבעה) - האדם שגם אחראי לרוב האירועים האלה - למסע ברכב שכור שאמור להביא אותו הביתה בזמן. מובן שהמסע מסתבך עד אין קץ. "אני בדרך" נוסע במסלול שהתוו סרטי מסע/זוג מוזר לפניו: שני גברים שונים מאוד זה מזה חייבים לבלות זמן רב יחד בעקבות הנסיבות, לומדים להכיר זה את זה, והקשוח והעצבני מביניהם מתחיל לחבב את הטיפוס המציק. הוא גם לא שוכח להתגבר על איזו צרה שמעיקה עליו או מפריעה לו בחיים.
זה אמנם סיפור מוכר, אבל אפשר עדיין להוציא ממנו סרט לא משומש. הפעם זה לא עובד. סרטו של פיליפס לא מנסה לחדש שום דבר בתמונה הכוללת, וכתוצאה מכך שהוא צפוי שורה על הסרט תחושת שאננות שמרחיקה את הצופים מאכפתיות באשר לתלאות הגיבורים.
הדבר בולט עוד יותר כשמעלים את ההשוואה המתבקשת לסרט אחר שבוודאי שימש לו השראה (במקרה הטוב) - "תקועים בדרך" של ג'ון יוז מ-87' (וראוי לציין גם את סרטו הבא של יוז, "צירי לידה", שבו קווין בייקון מתמודד עם הפיכתו הקרובה לאב צעיר).
באותו סרט, שזכה להצלחה מפתיעה כשיצא לאקרנים ונחשב היום לקלאסיקה מודרנית אמריקאית, סטיב מרטין הלחוץ נאלץ לצאת למסע מפרך עם ג'ון קנדי המעצבן במטרה להספיק להגיע הביתה לא ללידה אלא לחג ההודיה. סרטו של יוז גלש לעתים לקיטש והיו בו הבלחות של הומור נמוך, אבל יש בו כל כך הרבה לב והדמויות והמסע הרגשי שהן עוברות כתובים כל כך טוב שזה לא משנה.
ב"אני בדרך" נראה שמאזן הכוחות שונה ובגדול לטובת הומור ההפרשות, על חשבון החום בין הדמויות והסימפטיה כלפיהן. אולי זו התפתחותו האבולוציונית של הקולנוע האמריקאי, אבל התוצאה היא סרט שהרגעים המוצלחים בו מעטים מדי. הוא כולל מדי פעם בדיחות מצחיקות, אך ברמת ההזדהות עם גיבוריו הוא שטוח לגמרי. אפילו אלמנט האחווה הגברית, שהתחבב מאוד על הקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות, בקושי מורגש.
הדרך הרגשית רבת המהמורות שעובר פיטר אינה המשכית אלא מתקדמת בקפיצות, מה שמדגיש את ההיעדר המכעיס של תגמול
וכמו בכל סרט מסע אמריקאי, אנו זוכים לחזות, בליווי פסקול אינדי ורוק (זה כשלעצמו שיפור מסרטו הקודם של פיליפס, שסבל מפסקול נוראי), בכמה צילומי נוף יפהפיים שגורמים לצופה חשק לארוז תיק ולצאת לנסיעה מחוף לחוף במרחביה העצומים של ארה"ב. לרוע המזל, בניגוד לסרטי מסע רבים, "אני בדרך" דומה יותר למסע נהיגה במציאות, דבר שמנסים להדחיק כשחולמים על הטיול הפנטסטי: מדי פעם יש נקודת ציון, מונומנט או אתר שווים במיוחד, אבל ביניהם יש הרבה קטעים של התקדמות מכוח האינרציה ורק מתוך מטרה להגיע כבר להתרחשות הבאה. ובסרט מסע כזה הדרך אמורה להיות העיקר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם