חתונה מאוחרת: על "עושים כבוד למוני מושונוב"
"עושים כבוד" שהוקדשה למוני מושונוב ביום שישי היא בדיוק כמו החתונות האלטרנטיביות: מבטיחים לעשות את זה אחרת ולא ליפול לקלישאות, אבל בסופו של ערב, השטיקים הם אותם השטיקים. הערב הצליח לרגש, אבל לא היה פשוט יותר פשוט להחזיר את מושונוב למסך הטלוויזיה?
''עושים כבוד למוני מושונוב'', יום שישי, ערוץ 2


למה היה צריך את כל הטררם הזה? "עושים כבוד למוני מושונוב" יוסי צבקר
אין כמוני: ראיון עם מוני מושונוב
כי "עושים כבוד" היא בדיוק כמו החתונות האלטרנטיביות. מבטיחים לעשות את זה אחרת, לא ליפול למילון הקלישאות (זימון האורח בהפתעה, ברכות מאולצות בווידאו מהנכר, הקרנת קטעים כאילו נשכחים). אבל בסופו של ערב, השטיקים הם אותם השטיקים, וכולם עומדים בתור לקינוחי הפרווה.
מ"עושים כבוד" לא קיבלתי שום תובנות חדשות על מושונוב, ולא ברור לי למה היה צריך את כל הטררם הזה, מלבד לומר עשינו אירוע. הזוגיות המוצלחת בינינו מתקיימת גם בלי חתונה. אבל כמו בחתונה של חברים הקרבה הרגשית לחתן מקלה משהו על האירוע הכל כך לא צנוע, בו מלאכותיות ותקינות מתערבבים לעיסה דביקה אחת.
מה גם שהתוכנית האמנותית הייתה לא רעה. תמונות מ"זהו זה", תוכנית הבידור הכי טובה שהופקה בארץ, הוקרנו שוב ושוב; שלמה בראבא אילתר מול חברו הטוב וגרם לי להשתין במכנסיים; ומושנוב הזכיר שמעולם גבר לא גילם בכזו חינניות דמויות נשיות קומיות. אבל דווקא ברגעי הצחוק הגדולים שמתי לב שענן קודר חודר לסלון וצלו האפור מלטף לי את הרגל. רוב התמונות שגרמו אושר בתוכנית הגאלה גוהצו מהארכיון הערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית. לא עבר רחוק, אלא חיים בשחור לבן, תקופה בה ניסח עמוס אטינגר את קאנון הכבוד של ישראל.
אבל מושונוב, ברוך השם, עדיין אתנו. עמוק בתודעה, אבל מחוץ לפריים הטלוויזיוני. אני לא זוכר מתי ראיתי אותו על המסף הקטן "(קצרים" של "רשת" הייתה האחרונה.) אני לא חושב שיש מישהו בישראל שלא ירצה לראות אותו שם. אני לא יודע למה הוא לא שם.
יש משהו מטריד שגוף תקשורת מרכזי, שכמו האחרים אחראי בעקיפין לאי-החזרתו של מושונוב למרכז התודעה, הוא זה שמפיק את הערב הגדול הזה. לוקח חסות על האיש הענק הזה, מנכס אותו לעצמו. הליהוק של צביקה הדר אף חידד את התחושה המעיקה הזו. אני לא צריך שידורים סנטימנטלים-פומפוזים שכאלו. אני לא רוצה חתונות. אני רוצה את מושונוב על המסך. עכשיו תשברו את הראש.