פרויקט המכשפה מקומה ארבע: על "פחד, מצלמים"
באיחור לא אלגנטי, שלוש שנים אחרי יציאתו, מגיע לכאן Rec ("פחד מצלמים"), אחד מסרטי האימה המצליחים והמדוברים של השנים האחרונות. מוטב מאוחר וגו'
אבל מה לנו כי נלין? זכינו גם אם באיחור ניכר ובשם משונה לראות על המסך הגדול את אחד מסרטי האימה המדוברים והמצליחים של השנים האחרונות.
סרטי אימה מתקיימים יפה בתנאי מעבדה קשים ו"פחד מצלמים" הולך בעקבותיו של "פרויקט המכשפה מבלייר" ויורשיו המינימליסטיים. לוקיישן מרכזי, אחד פעלולים זולים, תאורה טבעית, מצלמת כתף. יותר מכל ז'אנר אחר, סרט אימה זה לא תנאים. זה כישרון. ולחאומה באלאגוארו ופאק פלאזה (בקרוב אמור: אהרון קשלס ונבות פפושדו, במאי "כלבת", שגריר ישראל לז'אנר) יש כישרון.
יש כישרון. הטריילר ל-REC
"פחד מצלמים" מלווה כתבת טלוויזיה צעירה וחיננית (מנואלה ולאסקו) שמגיעה לסקר את לילם של העובדים במכבי האש. את מה שנראה כלילה משעמם שובר אירוע שנראה משעמם לא פחות - לא שריפה, סתם אישה שנלכדה בדירה. בהיעדר אירועים מסעירים יותר אנחלה היפה מתלווה אל הכבאים האמיצים.
אבל אין כבאים בלי אש. כשמגיעים הכבאים לבית הדירות מקבלים את פניהם שורה של שכנים מבוהלים. השכנה מלמעלה מתגלה כתמהונית מסוכנת ומתנפלת בנשיכות פראיות על שוטר שנכנס איתם לדירה. עשר דקות לתוך הסרט והמקום כבר הופך למרחץ דמים היסטרי. השכנים בפאניקה, הנשיכות הקטנות הופכות לגדולות ואלוהים יודע מה מתרחש בקומות העליונות. המקום כולו נסגר על ידי הרשויות אין יוצא ואין בא. והמצלמה מתעדת הכול.
באלאגוארו ופלאזה בונים את אווירת האימה במהירות (אורך הסרט הוא 75 דקות) אך בחוכמה. המידע מטפטף לאט, הנצורים לא יודעים מה מתרחש ומתחילים להאשים איש את רעהו ומגיפת הזומבים הולכת וגובה עוד קורבנות. הריאליזם מחוספס, כמובן, עם מצלמה רועדת ותזזיתית (אך פריימים טובים יחסית - בכל זאת מדובר בצלם טלוויזיה) ומשחק טבעי מאוד, עתיר צרחות ובהלה.
אימה צרופה. "rec" יח''צ
"פחד מצלמים" מתכתב בראש ובראשונה עם "פרויקט המכשפה מבלייר" שממנו שאב את סגנונו ועם "ליל המתים החיים". הוא משתמש בקונבנציות של הז'אנר בלי תחכום רב ומבחינה זו אינו מחדש כלל. אך הוא עשוי היטב, טראשי ומהנה. אם יש מידה מסוימת של תחכום בסרט הרי היא בשימוש במצלמה, באפקטים כמו הרצה לאחור, פנס וצילום לילה.
נקודת החולשה של סרטים מסוגו של "פחד מצלמים" היא כמובן דמות הצלם (גם "קלוברפילד" המצוין סבל מכך ושם זה היה אפילו מוגזם וגרוע יותר). כלל הברזל הבעייתי של סרטים כאלה הוא שתמיד מצלמים, משל מדובר במבצע הרואי למען האומה. גם אם חייך בסכנה, גם אם כולם בלחץ, גם אם מישהו צריך את העזרה שלך - לא משנה מה, אתה מצלם. מקסימום תניח בעדינות את המצלמה בכיוון ההתרחשות ובזווית טובה. משעשע לראות את הצלם בורח בהיסטריה כשהמצלמה מכוונת נגד כיוון תנועתו, בעצם כאילו הוא רץ לאחור.
כדי ליהנות מסרטים כמו "פחד מצלמים" חובה לוותר מראש על תמיהות כאלה ופשוט להישען לאחור (או להידבק לכיסא בחרדה) וליהנות (או להיבהל). הקצב תזמון האירועים והעשייה הקולנועית המוצלחת מבטיחים הנאה כזאת. עשר הדקות האחרונות של הסרט, אף שהן מקוריות עוד פחות מהשעה שקדמה להן, הן כבר אימה צרופה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם