משחק כפול: על "משחק הוגן"
"משחק הוגן" הוא סרט מקומם, דביק וצבוע, במסווה של סיפור ליברלי וצודק. בערך כמו הדמוקרטיה האמריקנית
המצב אז היה פשוט כמו משחק מונופול. למשל שלדיק צ'ייני וג'ורג' וו בוש בער לבלוע את עיראק של סדאם חוסיין, אבל חסר היה להם אותו אקדח מעשן כהגדרתם, שבגינו חובה על בני חורין לפלוש לארצותיהם של בני חושך. וכך באה לעולם ההמצאה בדבר הנשק להשמדה המונית שסדאם מחזיק בחצר האחורית שלו. יש סימנים לכך, קבע בוש בנאום לאומה, שהעיראקים רכשו כמויות עצומות של אורניום והכינו גם גלילי אלומיניום חריגים בטיבם שאמורים לשמש כמעטפת בטוחה לחומר הגרעיני הבקיע. ומאיפה הנשיא האיגנורנט ידע כל זאת? ממקורות יודעי דבר שסיירו במדינה האפריקנית הענייה ניז'ר ודיווחו ל-CIA על פעילות חריגה בתחום העברת המתכת המסוכנת אל עבר המזרח התיכון.
העניין הוא שהמקור העלום שנשלח לניז'ר דווקא דיווח הפוך וסוכנות הביון המרכזית דווקא אימצה את הדוח החד משמעי שלו - לסדאם אין נשק להשמדה המונית.
מה עושים אם כך כדי להשחיר את פני האופוזיציה ולהלבין חד-שתיים את סגן הנשיא ובובתו הפטפטנית? שולחים את היהודי, לואיס ליבי המכונה "סקוטר", אל אוזנה של היהודייה ג'ודית מילר כדי להעיר את עיניה שוואלרי פליים, אשתו היהודייה של ג'ו וילסון, היא סוכנת CIA.
מקרא מפורש: ליבי היה עוזרו האישי של צ'ייני; מילר הייתה כתבת "ניו יורק טיימס". וילסון הוא המקור מניז'ר ופליים אכן כיהנה כרעייתו הנועזת. העובדה שהאחרונה דאגה לספק מעט תעסוקה לבעלה הפנסיונר די היה בה כדי להסיט את הדיון העקרוני מהשקר הבוטה של סגן הנשיא ובובתו ששכנעו את הציבור בנחיצות הפלישה לבגדד, אל סוגיות זוטריות של עירוב מצב המשפחה במצב האומה.
כעת שבע שנים לאחר האירועים ההם מגיע "משחק הוגן" כדי לסכם את מה שהיה אז, תוך שהוא נסמך על שני ספרי זיכרונות שיצאו לאור מטעמם של הבעל וילסון ושל רעייתו פליים. לכאורה מדובר בסרט ליברלי וצודק, כזה שבא לזעוק את צעקתם של היונים רודפי השלום בוושינגטון, אלה שניגפו בקלות רבה בפני המגפיים הדורסניות של קלגסי צ'ייני. למעשה, "משחק הוגן" הוא מוצר דביק וצבוע שממשיך לשחק את המשחק הדמוקרטי מגלגל העיניים הצדקניות תוך התייבבות על אובדן הערכים היפים משכבר הימים.
ג'ו וילסון (שון פן) היה חלק משירות החוץ האמריקני במשך כשלושה עשורים ושימש כנציג דיפלומטי ומאוחר יותר כשגריר בקונגו, בורונדי, דרום אפריקה, ניז'ר ועיראק. אדם מנוסה בתככים, במזימות בינלאומיות ובחתרנות בלתי נלאית. אשתו ואלרי פליים (נעמי ווטס) שימשה כסוכנת שטח מטעם סוכנות הביון המרכזית במשך 20 שנה ברציפות שבהן היא פיקחה על מבצעים מזוהמים
והנה לפתע פתאום מוצאים עצמם שניים מהמנוסים שבסוכניה של אמריקה כשהם טבולה ראסה - המומים מזדון השלטון וממה שהמכבש של הבית הלבן מסוגל להפעיל על עובדיו.
האופן הטבעי, הבלתי מתנצל, שבו האחים-התסריטאים ג'ז וג'ון באטרוורת' הופכים את בני הזוג שמצולק מתככים פוליטיים קודמים לצמד נזירים בתוליים וחסרי דעת הוא בדיוק אותה מניפולציה מגושמת שהוציאה לליברליזם האמריקני את שמו הרע כקיסר הצביעות. עצם הפקת הסרט "משחק הוגן" יש בה כדי להעיד על חוסר הנוחות שחשה אמריקה הטורפנית עקב הסיפור העיראקי המצחין ועל ההכרח הציבורי, אולי ההיסטורי, של החברה המערבית לייצר בכוח גיבורים "חיוביים" שיפעלו בתוך הקשר שכולו זדון ורוע מחושבים.
דווקא בשל כך "משחק הוגן" הוא סרט מקומם. הוא מדבר על פוליטיקה, נוקט בעמדות פוליטיות והוא שקרני.
למעשה התפקוד (הפילמאי) של בני הזוג שעל פי ספרי הזיכרונות הסובייקטיביים שלהם תוסרט הסרט מזכיר עיצוב דמויות סטנדרטי שחוזר על עצמו במרבית סרטי האימה הנעשים בהוליווד. בדרך כלל הגיבורים שם הם נורמטיביים, חיים בבתים צמודי קרקע, אוחזים במשרות נכבדות וצורכים את התרבות המערבית/הוליוודית; תיאטרון, אופרה, מסעדות, משחקי מחשב, המון טלוויזיה, אופנה.
חוץ מדבר אחד: גיבורים של סרטי אימה מעולם לא צפו בסרט אימה. אילו רק היו רואים בילדותם איזשהו דרקולה או סיוט מרחוב אלם הם לא היו כה המומים כשהשדים הרעים היו מתייצבים אצלם בחדר השינה. ואותו הדין עם הדמויות שמגלמים ווטס ופן ב"משחק הוגן".
על הבמאי-צלם דאג לימן שעשה את "משחק הוגן" מעולם לא העלילו כי הוא יוצר דגול. מצד שני נראה שאין זה מקרי שדווקא הוא מי שביים לפני כמה שנים את "מר וגברת סמית" על אודות בני זוג ששניהם סוכני ביון נבחר לשחזר על הבד את הדינמיקה המשפחתית המסוימת הזאת. לצד סצנות אקשן (בעיקר בראשית הסרט) שבהן ניכרת מקצוענותו השבלונית משהו של לימן מורגשת ידו החלושה כשהוא נדרש לעצב סיטואציות בתוך המשפחה שבהן צריך גם להסתייע במגע יד אנוש ולא רק באנימציית מחשב ובתעלולי עריכה.
נעמי ווטס כסוכנת חשאית ומפיצה אגרסיבית של הווירוס של הקפיטליזם הטורפני איננה משכנעת. ועוד פחות מכך כשהיא נדרשת לעצב על הבד דמות של אישה שהעולם המשפחתי הבדוי למדי שעיצבה לעצמה עומד לקרוס. שון פן, בעלה בסרט, ממשיך את הקו שאפיין אותו בסרטו הקודם "מילק" ושזיכה אותו באוסקר. הוא אינו בונה דמות מנומקת ולא משתדל לשחק מול המצלמה. הוא נואם. עומד על פודיום ומדבר אל השורה העשירית באולם. אלה הם נאומים ליברליים וספוגי סובלנות מהסוג שהושמע ב"מילק". עוד סרט אחד כזה ופן יהיה בשל סופית לפאזה הבאה שלו - גלגול אמריקני של יאיר לפיד מגלגל העיניים.
למען האמת היחיד שעושה פה תפקיד קולנועי של ממש הוא דיוויד אנדריוס, שחקן משנה ותיק, שבידיו הופקד עיצוב דמותו המרשעת של היהודי ליבי, מי שבישל את המרק הסמיך הזה וכמו הסוחר מוונציה גם אולץ לאכול אותו בסופו של דבר כשהיה היחיד שהועמד לדין על ההסרחה הזאת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם