שיעור בפרופורציה: ביקורת על "השיעור"
"השיעור" של יוז'ין יונסקו בגרסתו של יאיר שרמן היא מפגן טווסי של פרובוקציות ושל פירוטכניקות. הכישרון שם אבל עומס היתר פוגע בו
קראתי בשעה ששרמן מלצר הוא הבחין במבקר צבי גורן יושב בבית הקפה והזמין אותו להצגה. על כך אני מעריכה אותו ביותר. גם שחקניו של יוז'ין יונסקו הסתובבו ברחובות פריז בשנות ה-40 עם שלטים כשהעלו את "הזמרת הקירחת" ואנשים לא הגיעו, כי גדולתו של יונסקו, מחזאי תנועת האבסורד, עדיין לא הוכרה ובטח לא הובנה. וזכור גם מלך הפרינג' הישראלי, יוסף מונדי עליו השלום, שנהג לקרוא לעוברים ולשבים להיכנס להצגה שלו בשנות ה-80.
ביקור בהצגה של יוצר חדש בשטח מעוררת סיכוי לגלות כישרון חדש (כך קרה לי בזמנו עם יוסף אל דרור ובמידה מסוימת עם אייל וייזר, אבל שניהם קצת תקועים כיום), להכריז עליו ולהרגיש חשובה. מה עוד ששרמן הזמין מעט מבקרי תיאטרון, לדעתי את אלה בעלי השריטה הקלה, כלומר נטייה אל החדשני ו/או הביזרי ו/או הרדיקלי. אלה שהוזמנו חשבו שההצגה "השיעור" נפלאה. שרמן אף התראיין ואמר בכנות שבחר בעיבוד פרובוקטיבי למחזה גם כדי שיבחינו בקולו הייחודי או פשוט כדי למשוך תשומת לב (ציטוט מזיכרון). שפופה מכובד המשא הזה אבל מלאת להט נכנסתי לאולם צוותא 2.
"השיעור" הוא מחזהו השני של יונסקו הרומני-צרפתי שפעל אחרי מלחמת העולם השנייה בפריז וביטא את השבר ההומניסטי שיצרה המלחמה. שום דבר לא היה מובן עוד מאליו, ההתנהגות האנושית התעוותה כמו במראות ההן בלונה פארק. במחזה משתלט מורה על נפשה ועל גופה של תלמידתו תוך כדי הפגנת כוח דמגוגי שלא ניתן לעקוב אחריו כי הוא מתעתע או לא הגיוני, אבל יש לו כוח מהפנט, עוצמה סדיסטית וגם מינית. התלמידה טובה בשינון מספרים אסטרונומיים אבל אינה מסוגלת לחסר. רק לחבר. היא מקרה ייחודי ודרוש לה מורה לא סמכותני אלא דמוקרטי. עד סוף המחזה התלמידה נחלשת, יש לה כאב שיניים ורפיון איברים ונרמז בטקסט שהיא נאנסת לפני שהיא נרצחת. ברגעי הסיום מושיטה סוכנת הבית למורה את סמל צלב הקרס כדי שיענוד אותו. המורה קורא לתלמיד הבא להיכנס וברור שגורלו יהיה זהה.
האמירה הייתה ברורה כמעט מדי: הפשיזם שהשתמש בטכניקה דמגוגית שהפך את הלשון למכשיר כוח בעל עוצמה ארוטית משעבדת, שחגג על הנטייה של ההמון לחבב בעלי סמכות עוצמתיים, שהצליח למחוק שיקול דעת של רבים השאיר אותנו עם שפה שחוללה. ספק אם אפשר לבצע באמצעותה דיאלוג אנושי. ואת זה המשיך יונסקו להדגים במחזותיו. ויותר מזה.
שרמן הפך את התלמידה לתלמיד. והקשר המיני בין שניהם הופך לאט ממרומז למפורש עד לסצנת האונס היפה המסוגננת כשמאות נוצות אדומות מתפזרות על הבמה אחרי הנגיעה באזור מפשעת התלמיד בסכין. המורה נראה כרב עם מקטורן שחור ארוך ומין כיפה וזקן מחודד. בסוף ההצגה מגישה לו אשתו הרבנית כנראה (קארין היימן) במין שמלת כלולות (?) תפילין והוא מניח.
את התלמיד (מיכל גרס בגרסת נער שטוח חזה) משליכים לשק שחור גדול שכן מדובר ברוצח המוני. וכל זה בתוך הצגה מסוגננת טקסית (מגפת אקסטזת "הדיבוק" בעיצומה בימים אלה), בצבעים "מאגיים": לבן-שחור-אדום. עם משחק מוגזם ומסוגנן (שרמן עצמו בתפקיד המורה-רב משחק מצוין) והשפעות תיאטרון יפני (פנים לבנים כמו ב"נו" ועוד משם), קומדיה דל ארטה (מסיכות), תיאטרון צללים (שני מסכים חצי שקופים שמאחוריהם נראה המורה כדמות של שד). אפשר להגיד גם אקספרסיוניזם גרמני. בקיצור כל טוב עולם התיאטרון בתוך אולם קטן שאינו יכול להכיל את השפע הזה.
שרמן רוצה להכות אותנו בהלם כישרונו כדי להצליח הרגע ובגדול. הוא מוכשר, שולט בבמה, במקצב, בתנועה, התפאורה מעניינת, אבל לא רק האולם גם המוח אינו יכול להכיל את כל זה. שטייטל יהודי אפל בסגנון יפני? הצגת פשיזם יהודי בסגנון מעורב? ולמה רב הומו, כי יש כאלה אצלנו גם בצמרת? אז למה גם אנס הומו וגם רוצח סדרתי? למה לא אנס הומו רוצח סדרתי שגר באקירוב קומה מעל ברק? ולמה הרב דומה לחרדי יותר מכל דבר אחר? ובנוסף, העושר הבימתי גונב את האמירה של יונסקו. בכל זאת גם לטקסט יש משמעות. הוא לא ג'יבריש. ואחת האמירות של יונסקו שטושטשה מרוב הפתעות היא שמילים פוצעות רוצחות.
ולכן יאיר היקר, תרגיע. אתה באמת מוכשר וראוי, אבל חפש דרכים להפתיע את עצמך ולא אותנו. פתה אותנו באמת שלך, בתפיסת העולם שלך. אם אין לך אמירה שהיא לא פרובוקציה לשם תשומת לב (או שאנשים כמוני מחמיצים אותה וזה מעורר תמיהה) חפש אמירה וממנה צא לעולם הוויזואלי שלך. בהצלחה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם