דם אמיתי: על "עיר של חיים ומוות"
"עיר של חיים ומוות" הסיני מתעקש לא להצטמצם בסיפור ולגולל את מלוא סאגת הייסורים של הטבח בעיר ננקינג
''עיר של חיים ומוות'', סין, 2009
הבמאי צ'ואן לו, שאף הכין את התסריט הבלתי אפשרי הזה, נקלע במהלך ההפקה לדילמה אמנותית מוכרת היטב, שבמסגרתה היה עליו להכריע בין תמונות המון אפקטיביות-או-לא, לבין צמצום מכוון של חלקי האפוס הרחב מדי. סצנות המונים, כשהן עומסות את הבד ללא הרף, סופן שמובילות את המעצב אותן להכרעות המשיקות לאסתטיקה פאשיסטית. במילים אחרות: קנה המידה האנושי הולך לאיבוד, מוחלף בזוויות צילום אטרקטיביות, בצילומי תקריב של זוועות ובנטייה לשימוש קריאטיבי בגווני הצילום, העומד בצרימה למראות הקשים המתוארים בסצנות שותתות הדם.
ואכן, מדרך הטבע שכל הרעות החולות הללו מרימות ראש ב"עיר של חיים ומוות", המתעקש שלא להצטמצם בסיפור ומתמיד לגולל את מלוא סאגת הייסורים המכאיבה. כך קורה שמצד אחד, הסרט הוא זעקה אותנטית קשה למראה על אודות החיה שבאדם; מהעבר האחר, בשל האסתטיקה הכמעט ריפנשטאלית שלו, הוא כמו מוותר על הסיפור האנושי לטובת פיסול במרחב, כשחומרי הפיסול אינם אלא גופות מחוללות. הדוקומנטריסטית הנאצית לני ריפנשטאל, חביבתו של היטלר, היתה זו שהניחה את התשתית למבע האסתטי המגונה הזה, שמאז שנות ה-30 זכה להמוני חיקויים קולנועיים, שמרביתם זינקו מנקודת מוצא הגורסת שגוויית אדם היא מיצב ויזואלי מרתק.
כאמור, הסתירה הזו מובנית בתוך "עיר של חיים ומוות", שבחלקים מרובים נותר כעבודה מרשימה, המוכיחה את יכולת הבימוי הגבוהה של צ'ואן לו, שזה סרטו הארוך השלישי. פה ושם, מתוך מפלי הדם, בוקעים להם כמה מומנטים מרגשים, ובמספר מקרים מיטיב הסרט ללוות דמויות בודדות מתוך מאסת ההמון ההולך ונשחט אל עומק הטרגדיה האישית שלהן.
"עיר של חיים ומוות" איננו הסרט הראשון שמשתדל להתמודד עם הטראומה השטנית של ננקינג. ממש במקביל להקרנות הבכורה שלו הפציע בגרמניה סרט אחר המשחזר הסיפור, כשבמרכזו מוצבת דמותו של יוהן ראבה, שבמשך כמה שבועות פרש חסותו על סינים שהצליחו למצוא מקלט מפני החיילים היפנים במתחם שהיה אז תחת פיקוחו. עוד דוגמה לנאצי "טוב", שהגרמנים (וגם הוליווד) כה אוהבים לטפח.
אסתטיקה כמעט ריפנשטאלית. ''עיר של חיים ומוות''
יח''צ
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם