תפתיעו אותנו: על "חיים כמו שמכירים"
"חיים כמו שמכירים" מציע תסריט צפוי, קלישאות שחוקות וסצנות משעשעות בקושי. בקיצור, כשמו כן הוא
בלי הפתעות. "חיים כמו שמכירים" יח''צ
"חיים כמו שמכירים" מציע נקודת פתיחה קיצונית במיוחד, על גבול המופרכות. העילה לחיבור בין הולי (קתרין הייגל) למסר (ג'וש דוהאמל) היא תינוקת. תינוקת יתומה, בתם של זוג חברים שנהרגו בתאונת דרכים ורשמו אותם כאפוטרופוסים. לא ממש צעד חברי, בהתחשב בזה שאיש לא טרח ליידע את הולי ומסר בעניין. ואני כבר לא מדבר על כך שמדובר באנשים פרטיים, מבוגרים, עם חיים משלהם, שנאלצים לעזוב הכול, להכניס את השאיפות האישיות להקפאה ולעבור לגור בבית המנוחים.
מעבר לכך, זה גם לא ממש צעד אחראי. ניחא הולי, שעוד מגלה רגשות אמהיים מובנים כלפי התינוקת סופי (אך מתרחקת מהחלפת חיתול כאילו מדובר בשטיפת גופה). אבל מסר בתור אב? מדובר ברווק מושבע וחסר אחריות שהדבר היחיד שהוא רואה בתינוק זה בייב מגנט. אם לא די בכך, הרי שהשניים - חבריהם הטובים של בני הזוג המתים משני הצדדים - הם גם יריבים מוכרים, שבזים זה לזה בכל הזדמנות. הדייט הראשון שלהם הסתיים לאחר ארבע דקות. הם אפילו לא הגיעו למסעדה. מסר קבע עם הדייט הבא שלו תוך כדי הפגישה. אכן, בית אידאלי לפעוטה היתומה.
אחרי שצלחנו את רף הסבירות הנמוך הזה, אפשר להתפנות לרומן הנרקם לאטו בין הולי למסר. זה ייקח זמן; הזוג הזה כל כך לא מתאים, שנדרשות דקות ארוכות עד שתרשם תזוזה ביניהם. אבל גם כשזה יקרה, זו לא תהיה הברקה. הסיבה שתאחד ביניהם, בסופו של דבר (וזה לא ספוילר, לאיזה סרט חשבתם שנכנסתם?), תהיה תובנה קלושה נוסח "אנחנו משפחה". כמו זוג אחרי 30 שנות נישואים ושלושה ילדים שנזהר מלפרק את החבילה, רק מהכיוון השני והלא מובן. מבחינתם, כמו שאמרה טינה טרנר, מה האהבה קשורה לזה?
חבל שאת מידת ההרפתקנות שגילו התסריטאים איאן דייצ'מן וכריסטין ראסק רובינסון ברעיון המניע את הסרט, הם לא גילו בהמשך. בדמויות הגיבורים, למשל. כצפוי, האישה היא הצלע הרצינית, האחראית, שגם מנהלת רומן מסודר עם רופא מהוגן.
הגבר הוא הקליל, החופשי, שממשיך לצוד בחורות ברחבי העיר. כשכל אחד מהם יגיע לצומת דרכים אישית, שבה יתבקש להכריע בין המשפחה החדשה לחייו האישיים, הבחירות יהיו מתבקשות בהתאם. כך מתנהלים החיים כמו שמכירים במסלול הצפוי בין זיווגו המאולץ של הזוג המוזר אל הצלחת הקשר. בדרך אפשר ליהנות מכמה סצנות משעשעות עד משעשעות בקושי, בכיכובם של השכנים (זוג הומואים שאחד מהם מחבב את מסר, שכנה שרודה בבעלה ושאר קלישאות), נציגת השירות הסוציאלי (כר פורה לאי הבנות והעלמת ראיות) והפרשות גוף.
הולי ומסר מופתעים לקבל את סופי לחיקם המשותף, וזאת ההפתעה האחרונה שתראו בסרטו של גרג ברלאנטי. דוהאמל והייגל דווקא עושים עבודה טובה בהתחשב בנסיבות. דוהאמל יכול להקרין את חוסר המאמץ החינני שלו בטבעיות, והייגל מצליחה לעצבן פחות מתמיד. אבל זו לא הייתה בחירת סרט מבריקה מצד איש משניהם. אם לא מספיק התסריט השקוף, הם צריכים להתמודד מול תינוקת מקסימה. אין להם סיכוי.
שני זרים ותינוקת.
אין להם סיכוי
לחלק הקודם
לחלק הבא
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם