התגנבות מרובים: ביקורת על "התגנבות יחידים"
במקום לבודד מהרומן רחב היריעה של יהושע קנז כמה קונפליקטים מרכזיים דובר קוסאשווילי העתיק את מרבית הדמויות של "התגנבות יחידים" ויצר עומס יתר קולנועי
ב-1986 ראה אור "התגנבות יחידים", המגנום אופוס של יהושע קנז. רומן רחב יריעה בנפח של 597 עמודים צפופי שורות שבו מתבונן הסופר 30 שנים לאחור ובוחן את שנת 1956 שבה התחוללה אחת החוויות המכוננות של חייו: שהייה טראומטית בבסיס טירונות לבעלי כושר לקוי ומפגש בתולי עם קרעי החברה המקומית, שעוד היה אז מי שדמיין לעצמו כי ניתן לפסל אותם לכלל מונוליט לאומי אחיד.
כבר שניים וחצי עשורים שספרו של קנז מכהן (לצד "זכרון דברים" של יעקב שבתאי ו"אלף לבבות" מאת דן צלקה) כבכיר הרומנים שנכתבו בישראל ביובל האחרון והנה מגיע כעת העיבוד הקולנועי שלו הלוקה בנכות לא פשוטה. ואם לא הייתה זו חוצפה גדולה מדי, אפשר היה לומר כי הסרט עצמו יכול היה להיות חלק מחבורת הטירונים, הפיסחים והעיוורים שסביב סיפורם הוא נסב.
הבמאי דובר קוסאשווילי (שגם היה שותף להכנת התסריט עם ראובן הקר) בחר להעתיק אל הבד את מרבית הדמויות המגוונות המאכלסות את הספר, על מרב ההתפתחויות העלילתיות הממלאות את מאות העמודים המודפסים. זאת במקום לבודד מתוך ההיצע של קנז כמה קונפליקטים מרכזיים ולפתח אותם בצורה פילמאית ראויה. התוצאה להחלטה השגויה הזאת היא שהסרט לוקה בקוצר נשימה כבד שנובע מעומס יתר של דמויות, שכל אחת מהן דורשת לעצמה ולא מקבלת זמן מסך הולם.
לא אחת קורה שעל הבד מתפתח עימות בין שניים או יותר ששורשיו נהירים רק למי שספרו של קנז עדיין רענן בזיכרונו. גיזום, דילול והתאמה של הזמן הספרותי אל הזמן הקולנועי היו בוודאי יכולים להועיל לסרטו של קוסאשווילי, ודוגמה לכך היא דמות מיותרת של טירון ושמו "מלבס" המגיח פה ושם מתוך הסצנות השונות בלי טעם וללא סיבה, בלי התחלה וללא זנב.
קנז, יליד פתח תקווה, בחר לגולל את סיפור הטירונות ההיא מבעד לעיניו וזיכרונו המאוחר של בן דמותו הקרוי מלבס, כשמה של אם המושבות. קוסאשווילי שומט את הנרטיב האישי הכמוס הזה ומעדיף על פיו סרט בעל עלילה מתגלגלת וללא דמות של מספר. החלטה בהחלט רצויה, אלא שהיא מייתרת לגמרי את הדמות הקרויה מלבס. אז מדוע להשאיר אותה בתוך הסרט?
יש טירונים ויש מדריכים- מפקדים. הטירונים מתחלקים לכמה תתי קבוצות. יש קבוצה ירושלמית שהבולט בה הוא אבנר (גיא אדלר) דמות בעלת רוח עצמאית שעיקר חנו מתבטא ביכולתו להלך בביטחון בין נשים. קבוצה אחרת היא של יוצאי עיראק שהבוס שלה הוא זכי (אור בן מלך) בעל גינוני המאפיונר. בין לבין מתרוצצים כמה יצורים מפוחדים, חולניים בגוף ובנפש, שהרעשני שבהם הוא אלון (עוז זהבי) שסוחב על גבו שק עמוס בצרות פסיכולוגיות.
אלון הוא בן קיבוץ אשר בעמק בית שאן ועצם שיבוצו בטירונות של לקויי בריאות הוא בעבורו הטלת כתם לכל החיים. שהרי כל חבריו צעירי ההתיישבות העובדת הם לוחמים עזים מבית האולפנא של מאיר הר ציון ודומיו. בסדרה אינסופית של ניסיונות פתטיים משתדל אלון לשכנע את מפקדי הקורס שאינו מתאים למרקם האנושי הירוד שמתרוצץ תחתיהם ומקומו הוא אך ורק בתוך נעלי הגיבורים האדומות.
על כתפיו של אלון זה מונח הקונפליקט המרכזי שקוסאשווילי משתדל ללא הצלחה יתרה לטוות על הבד. מדובר במעקב אחר מתח מיני טעון הומוסקסואלי המתפתח בין הקיבוצניק המוטרף לבין בני (מיכאל אלוני) המם-כף הממושקף שמנסה לפצח את קווי ההתנגדות המאצ'ואיסטית של אלון באמצעות השפלתו החוזרת ונשנת. במערכת מורכבת
המעניין הוא שסביב הגרעין ההומואי הקשה אלון/בני מתרוצץ לו אלקטרון עצבני ומלא תזזית בדמותו של רחמים בן חמו, המרוקאי שאינו אלא סיסי מוחצן עד כדי גוזמה; מעין אופציה של שרמוטה מזרחית ששני הנאהבים בפוטנציה, שניהם מבני אשכנז, לעולם לא יעזו להשתחל לעולם המושגים שלה. אם התסריט היה כתוב באופן רציני ונזירי יותר אין ספק שהעימות הבין-קווירי הזה יכול היה להניף את "התגנבות יחידים" לדרגה גבוהה בהרבה מאשר המקום שבו הוא מדשדש כעת.
ואם יש פה עסק עם סרט של קוסאשווילי איך אפשר ללא היחס המאוד מאופיין אל הנשים. שוב הן שפחות. עוד פעם הן זונות. פעם נוספת שהן ביצ'יות בלתי מושגות. חמש או שש נשים החוצות את העלילה מתנגשות עם הזכרים מרובי הליקויים, ממלאות היטב את הפונקציה השמורה להן תמיד בקולנוע הקוסאשוויליאני. בין אם זו האישה הירושלמית הנשואה שפחת המין של אבנר ובין אם זו הגברת בן חמו המרוטה המתגלגלת בדרכים עם סירים גדושים בקוסקוס וחריימה רק כדי שרחמים שלה יוסיף להריח אותו, להיות כבול לשמלתה.
לאורך הרומן רחב הממדים השכיל קנז לפתח את אבנר כדמות מורכבת של מזרחי בעל מודעות חברתית המסוגל להתייצב מול האריסטוקרטיה האשכנזית של עירו ירושלים תוך שימוש מתוחכם בכליה. למשל הוא מסוגל לשרוק בעל-פה יצירות של פרוקופייב ולבטל בכך את יתרונם האופטי של החבר'ה מרחביה שאת בתי הוריהם מנקה אמו משיכון העולים. רובד עקרוני זה שמוגש באופן כה חד בספר מתמוסס בסרט בסדרה סתומה של סצנות בלתי סבירות שראשיתן וזנבן נותרו כך נראה על רצפת חדר העריכה.
יתרונו הבולט של הסרט הוא בליהוק שלו. או ליתר דיוק באוסף של פנים חדשות שקובצו יחד אל מול מצלמתו של אמנון סלומון. מהבחינה הזאת מזכיר "התגנבות יחידים" את התרומה ההיסטורית של "הלהקה" סרטו של אבי נשר מ-1978 שמילא על הבד פונקציה של לשכת גיוס כשעמס עליו רצף של פרצופים שעד ההפקה ההיא לא היו מוכרים לצרכני הקולנוע הישראלי. מדגם (בלתי מייצג) של תגובות שנשמעו לאחר שתי צפיות ב"התגנבות יחידים" מעלה את החשש כי היחס שהצופים יפתחו כלפיו יהיה
דומה ליחס המוכר כלפי "הלהקה".
כלומר סרטו הטעון (אך הבלתי בשל) של קוסאשווילי עלול להתקבל כסרט בידור ודאחקות צה"ליות וככזה להתפתח למעין סרט פולחן מהזן הבורקסי. הכול כבר מוכן לקראת זה. חיקויים בוטים של מבטאי דיבור בנוסח עדות ישראל השונות; סיסי עסיסי; ערסים מלוא החופן; אשכנזים אהבלים. ומעל הכול המטרייה הצה"לית שתחתיה לעולם לא נפסיק לשיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם