שירו איתי, קריית שאול: על זמרי הלוויות
מוזיקה בבתי קברות הייתה תמיד עניין מאוד חריג בישראל. אבל בשנים האחרונות נולד טרנד שכבר הספיק להתבגר לתופעה: יותר ויותר אנשים נפרדים מיקיריהם, בלוויות ובאזכרות, לצלילי הופעה חיה או שירים מוקלטים. האמנים, מיואב יצחק ודני רובס ועד הכול עובר חביבי בעד; עסקני הדת מסתייגים אך מתרככים; והשיר הפופולרי ביותר הוא בכלל לועזי. וגם: תכירו את זמר הלוויות העברי הראשון
מוסלי, כך קראו לו כולם, היה תא"ל במילואים בחיל הים, מפקד נערץ ומדריך טיסה לאחר שחרורו. משפחתו מספרת כי היה אדם מלא שמחה, אהבת חיים ואוהד מושבע של המוזיקה יוונית. ארבע שנים וחצי נלחם מוסו לי במחלת הסרטן שגרמה לעיוורונו, לא נכנע לעצב, המשיך להגיד לכולם "קיפ גואינג" ואפילו התחיל ללמוד לנגן בבוזוקי.
בתחילת הלוויה שלו, הזמר ונגן הבוזוקי אביקו עובד ביצע את השיר "עיניים שלי" של יהודה פוליקר. לאחר כיסוי הקבר הושמע ברמקולים הסמוכים לקבר דיסק עם להיטיו העולצים של אריס סאן, ואחד החברים אף שפך מעט אוזו על הקבר והזמין אותו ללגום. "מוסלי נהג לומר בחוכמה: 'חיים כל רגע, מתים פעם אחת'", אומרת אורה אשור, אלמנתו ואם ילדיו. "היה לנו חשוב מאוד להו עביר בלוויה את שמחת החיים ואהבת האדם שלו, והמוזיקה מאוד עזרה בכך. אנשים אמרו שהלוויה הייתה בדיוק הוא, ויצאו ממנה נרגו שים ואופטימיים".
מוזיקה בבתי קברות הייתה תמיד עניין מאוד חריג בישראל. עד השנים האחרונות. אלון נתיב, מנהל חברת עלי שלכת, בית לווו יות מודרני שמפיק מאות לוויות אזרחיות בשנה, אומר כי לפני חמש שנים הושמעה מוזיקה רק בו25 אחוז מהלוויות של לקוחו ותיו, ו"בשנה האחרונה מדובר ב-90 אחוז מהו לוויות". משיחות רבות עם עורכי טקסי אבלות, מנהלי בתי עלמין, מפיקי הלוויות (כן, יש מקצוע כזה) וכמובן מוזיקאים, נראה כי הנתונים שמסר נתיב רלוונטיים לרוב הלוויות האזרחיות, וכי התופעה זולגת גם ללוויות הדתיות.
יש כמה הסברים לתופעה. אחד מהם הוא המעבר מטקס מונחה, שבו גורם חיצוני מכיב למשפחה מה לעשות, לטקס מובנה שבו המשפחה בונה עם מנחה הטקס את הפרידה הרשמית. "ארבעת הטקסים הנוגעים במעגלי החיים - לידה, כניסה לבגרות, נישואים ומוות - עברו שינוי מאוד גדול בארץ ובעוו לם ונעשו אישיים יותר, מגוונים יותר ועו שירים יותר", אומר נתיב. "המגמה בישראל כיום היא ללכת על טקסים המכילים ביטוי ותוכן המתאימים לחייו של כל אדם".
סיבה שנייה היא התרבות בתי העלמין האלטרנו טיביים והאזרחיים המציעים שירותי הפקה, ייעוץ מוזיקלי והגברה, שהעמידו תחרות לחברה קדישא ואילצו אותה לרכך מעט את הסתייגותה ממוזיקה. גורם אפשרי נוסף הוא גל הפטירות של כמה מהאבות המייסדים של המוזיקה הישראלית באמצע העשור, בהם נעמי שמר, עוזי חיטמן ואהוד מנור. הלוויותיהם לוו בביצועים מוזיקליים שזכו לחשיפה רבה, ונראה שהעניקו השראה לאנשים רבים.
תעשיית הלוויות מגלגלת כסף גדול. חלקת קבר בבית עלמין שחברה קדישא הכריזה עליו כסגור עולה בין 20 ל-40 אלף שקל; מצבה עולה בין 3000 ל-30 אלף שקל; הפקת לוויה תעלה כ-2000 שקל, חזן 600 שקל. נראה כי תעשיית המוזיקה הישראלית מתחילה לגלות את הכסף שקבור עמוק באדמה. אמנם עדיין לא קמה בישראל להקה מקבילה לתזמורת החתונות והלוויות של גורן ברגוביץ' מסרטיו של אמיר קוסטוריצה, אבל זמר לוויות ישראלי כבר יש: איתי פלאות שמו.
פלאות, 53, מגיע לכל לוויה עם גיטרה קלאסית ומערכת הגברה ומנגן ושר שניים-שלושה שירים. הוא גם מציע שירותי עריכת והנחיית הטקס, ולעתים מנחה שירה בציבור באזכרות. הוא שוקל ברצינות להוציא מרצ'נדייז: נרות עם הלוגו שלו. פלאות יופיע ביום העצוב בחייכם תמורת 800 עד 2000 שקל, סכום יקר למדי לזמר אנונימי לחלוטין, אבל לא מפתיע בהתחשב בכך שאין לו ממש מתחרים.
"הכול התחיל כשבן משפחה נהרג וביקשו ממני לשיר בטקס", מספר פלאות. "התרגשתי ונכנסתי לתחום. אנשים
כשאני אומר לפלאות שהסכום שהוא גובה אינו זול, בלשון המעטה, הוא פותח במונולוג שנשמע לפרקים כמו טקסט ממחזה של חנוך לוין: "אנשים מוכנים להשקיע בלוויה מכובדת. אם לא עשית לוויה מכובדת תצטרך לחכות למישהו אחר שימות כדי שזה ייצא ככה. אני לא הכי זול בתחום, אבל אני איכותי. אם אתה מזמין שרברב אתה הולך על הכי זול; מקסימום הוא יפשל אז תזמין שוב שרברב. אם אתה מזמין זמר לוויות והזמר מזייף או שהוא בא עם מערכת הגברה ובמהלך האירוע הלך לו פיוז, ואין לו פיוז להחליף, לא תהיה הזדמנות שנייה".
פלאות הוא אולי היחיד שמגדיר את עצמו כזמר לוויות בישראל, אבל הוא בוודאי לא היחיד שמקבל הצעות להופעות האפלות משהו. בין האמנים הבולטים שמוצפים בפניות להופעות בלוויות אפשר למצוא את קובי אפללו, מאיה רוטמן ויואב יצחק. בסביבתו של אפללו אומרים שהוא מעדיף להיענות לבקשה להופעה באזכרה מאשר בלוויה בגלל "הקושי להרים הפקה תוך יום ללוויה".
אפללו, ששירו "ים הרחמים" מבוקש מאוד באזכרות, ברוב המקרים לא גובה תשלום על הופעה כזאת. גם רוטמן הספיקה לשיר במספר אזכרות. יואב יצחק מספר כי כמה מעריצות מבוגרות מפצירות בו בהיסטריה "תשיר לי על הקבר!""
"כן, אני מבוקש בהלוויות, אני לא יודע אם לומר לשמחתי", אומר יצחק, שטוען שהוא "בדרך כלל מסרב". אולם מנהלו, שרון שרעבי, אומר כי יצחק הופיע בעבר בבית קברות. "אגב", אומר יצחק, "בלוויה שלי אני ארצה שישמיעו איזשהו שיר מדהים בהודית, בלדה שתגרום לכולם לבכות למרות שאף אחד לא יבין את המילים".
המוזיקה המוקלטת (ברוב המקרים) או החיה באירוע נבחרת על ידי המשפחה, שלעתים מתייעצת עם עורך הטקס או עם מוזיקאי. היא יכולה להופיע בכל שלבי הטקס: מוזיקת רקע בעת ההמתנה למאחרים בשלב ההתכנסות ממש כמו בחתונה; שיר או קטע נגינה משמעותי בשלב ההספדים שלמעשה משמש מעין הספד בעצמו; ומוזיקה בשלב כיסוי הקבר ולאחר הנחת הזרים ותחילת הסמול טוק. למעשה יש רק שלב אחד שהוא בגדר טאבו: שלב הטמנת המנוח.
יש לוויות שבהן מחולקים דפים עם מילות שירים (הקשורים בנפטר) ותחל שירה בציבור. משיחות עם עשרות גורמים בתעשיית המוות עולה כי השיר הפופולרי ביותר בלוויות ישראליות הוא באופן מפתיע לא שיר בעבית, אלא My Way של פרנק סינטרה. מעניין שהקלאסיקה הזאת פופולרית יותר בלוויות בישראל מאשר בבריטניה, שם הגיע השיר למקום הרביעי בסקר שירי הלוויות הפופולריים שפורסם בשנה שעברה ב"דיילי טלגרף" (למקום הראשון במצעד הבריטי הגיע, כמה נפלא מצדם, Side of Life Always Look on The Bright של חבורת מונטי פייתון).
למרות החיבה לסינטרה, רוב השירים הפופולריים בלוויות הם עבריים. מוזיקה קלאסית, אומר עורך טקסי האבלות דורון קינר, מושמעת באותה מידה כמו שירים פופולריים. נקודה מעניינת נוספת היא השירים המוקראים בלוויות ואזכרות, שבעבר היו נחלתם הכמעט בלעדית של השירה הספרותית, ובתקופה זאת לא מעט אנשים זונחים שירים כמו "אל מלא רחמים" של יהודה עמיחי לטובת שירי פופ.
באזכרת סבו של כותב שורות אלו, למשל, הקריא אחד הנכדים את השיר "תמיד יחכו לך" של לאה שבת.
ההלכה אמנם אינה אוסרת באופן מוחלט על מוזיקה בלוויות, אבל עסקני דת רבים מסתייגים ממנה, בעיקר משום שזה "כמנהג הגויים". רוב בתי העלמין של חברה קדישא מסרבים בתוקף לבקשות משפחות הנפטרים להשתמש בציוד הגברה בסמוך לקבר כדי להשמיע מוזיקה מוקלטת או חיה. במקרים רבים אנשי חברה קדישא מתנגדים גם לשירה ולנגינה אקוסטית במהלך הטקס. עם זאת, לאור הדרישה ההולכת וגדלה למוזיקה במקביל לתחרות מצד בתי העלמין האזרחיים, חלק מבתי העלמין הדתיים התרככו, ובנ מקרים מסוימים כבר מסכימים לביצוע מונ זיקלי בתום הטקס, לאחר שעסקני הדת עזבו את האזור.
היחס הזה מרגיז את דני רובס. "אני גאה ביהדותי, אבל מאוד לא גאה בממסד הדתי ובחברה קדישא למיניהם", הוא אומר. "הדת מנכסת אירועים כמו בר מצווה, חתונה ולוויה, אבל אני מזכיר לאנשים שאלה אירועים פרטיים שלהם וממליץ להם לעשות מה שהם חושבים ולא מה שהממסד הדתי רוצה".
רובס ניגן ושר בלוויות ובאזכרות של אחיו יואב ואחותו יהודית, שנקברו בבית העלמין הדתי ברחובות, וגם בלוויה ובאזכרה של זוהר אלוני, בתו של חברו הטוב עופר אלוני, שנספתה בגיל צעיר באסון הצונאמי בתאילנד (הוא שר לזוהר, בין השאר, את "יהיה טוב" של דויד ברוזה).
"בלוויה של אחי ואחותי התעקשתי לשיר למרות שזה היה כרוך באי נעימות מול עובדי בית הקברות. אנשים דתיים, שהם בדרך כלל שמרנים ופונדמנטליסטיים, בדרך זו או אחרת, לא ממש משנים מנהגים. וכשמשהו משתנה, איזה מנהג חדש, זה מערער את המבצר הגדול שהם בצורים בתוכו. חבל שהם לא מבינים שמוזיקה היא דבר מתבקש וחשוב בלוויות. היא גלולת הרגעה לאנשים במצב הכואב כל כך שלהם. והרבה פעמים שיר מסמל אנשים יותר מאשר תפילה או משפט כזה או אחר בארמית. העובדה ששומעים היום יותר מוזיקה בלוויות ואזכרות זה סוג של מרד נפלא בעיניי של האינדיבידואל נגד הקולקטיב ונגד הממסד הדתי, שהוא די אויב של המוזיקה באופן כללי".
הרב חיים נבון, רב קהילה במודיעין, מ?סה להסביר מדוע ההלכה מסתייגת ממוזיקה בלוויות. "כאשר שרים בלוויה שיר שהנפטר אהב, או שיר שמזכיר רגעים יפים בחייו, אנו עלולים ליפול למלכודת הנוסטלגיה," אומר נבון. "בלוויה יהודית מסורתית אין נוסטלגיה. ההספדים מיועדים להעריך את אישיותו של הנפטר, לעמוד על הטוב שבה, ולחשוב איך נוכל לצמוח מכאן. זה מעמד של התמודדות ולא של נוסטלגיה. צריך להיזהר שהלוויה לא תהפוך חלילה למעין 'פגישת מחזור' של ידידי המנוח. כאשר שמים במוקד שירה משותפת של זֶמר שהמנוח אהב, עלולים להיכשל בכך. בכלל, המסורת היהודית היא טקסטואלית, הרבה יותר מאשר מוזיקלית.
בימי קדם היו בלוויות מקוננות שהיו בוכות בשירי אבל ויגון. אבל מעולם לא היו בלוויה היהודית רגעי נוסטלגיה עם שירים אהובים. אני חושב שצריך להתנהל בנושאים הללו בנועם וברגישות. אני מצפה מאנשי חברה קדישא להסביר למשפחה האבלה את ההסתייגות, ולנסות להגיע איתם לעמק השווה. בשום אופן אינני רואה תועלת בעימות עם האבלים. מי שמתעקש להכניס לללוויה גם שירים - יש לנסות לשכנע אותו ולא לחסום בפניו את האפשרות".
המשך הכתבה במוסף "תרבות מעריב"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם