ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: הגועל והיופי

שירים דוחים של עמוס עוז, טוביה ריבנר והעורך עצמו, לצד כמה פנינים, בחוברת הליקון

חוברת הליקון החדשה, המוקדשת לפסטיבל השירה הבינלאומי העשירי בישראל, "שער", ומביאה שירים של משתתפיו הישראליים והבינלאומיים - הכל תחת כותרת הגג הלא-ממש-קשורה "בעקבות עשרת הדיברות - סקס,שקרים ואלוהים" -  נפתחת בשיר גרוע למדי של אמיר אור, העורך הראשי של הפסטיבל.

- מנחם בן עם תובנות השבוע

מדובר בשיר אפגיוני כלשהו (המקור: חזי לסקלי), והוא מכיל שורת אבסורדים מתחכמים מסוג: "לרצח המושלם אין סיבות, אמר./ לרצח המושלם דרוש אובייקט מושלם", ובהמשך "הרצח המושלם הוא אהבה, אמר". הכל אגב תוך כדי שתיית בירה, כנראה ("מביט בקצף"). וואהו, איזה עומק הגות בוהמייני.

גם שורת השירים המיידית אחר כך לא עושה רושם טוב: מירון ח. איזקסון בוחר בהתחכמות מסורבלת ומגלומנית משלו: "לולא בחרתי בטוב וברע/ לא הייתם מתים". מי? אנחנו? מתים? בגללך? גם השיר הבא (של זוהר איתן) עוסק כמו שירו של אמיר אור ברצח סידרתי: "הרוצח הסידרתי רוצה שהכל יהיה אהבה". שוב רצח כאהבה? רואים ששניהם בוגרי כיתת השירה של הליקון.

השירים הטובים יותר בחוברת מתחבאים בהמשך: אבי אליאס בשיר קטן, טראומטי ואפקטיבי על גילוי אלוהים אחרי "שמישהו דפק בדלת ואמר שאמא מתה". גם חמוטל בר יוסף מצליחה לגעת בנו  בשיר על כבשה אחת שנלכדה בנגריה בשבת: "ולמי בשבת בבוקר ולשם מה כבשה אחת סגורה בנגריה/ לוחכת נסורת מגוללת, משתגעת מגעגועים למים". יופי אמיתי יש גם בשיר של סיון הר-שפי, שבו היא בוחרת לעצמה שם אלוהי: עגיל, וזה יפה: "א- לוהים שלי, פריק שלי/ ע"ג שמות על זרועך/ וחותם צרוב כנשיקה/ על לשונך שמי עגיל".

בהמשך מופיעים כמה משוררים בינלאומיים, שגם עליהם רואים שלא בגרו בהליקון, ועוצמתם איכשהו חשופה יותר, לא מוצפנת (כי הדיבור השירי בהליקון הוא בדרך כלל מוצפן) כמו בשיר של חריס ולארויאנוס היווני בתרגום רמי סערי על מישהי שהעניקה לבת שלה ביום הולדתה סוג של מתנת סתר:  "מה שתמיד ביקשת - אמא מתה". בהחלט קצת מזעזע.

אהבתי גם את שירה של לינה זרון המקסיקאית (מספרדית: מריה וארגאס ואמיר אור) על חיפוש אלוהים שלה: "אני מחפשת אותך/ בשחר הריק של החורף,/ באור עיני שאין לו גבול,/ בצילו הנוגה של הברוש". ואילו דניס נרקס, משורר אמריקאי, מתאר איזשהו סיוט, שבו מישהו מכריח אותו לכרות את הבור של עצמו: "בעומק הירכיים מצאתי/ שכבת אדמה שחורה/ ושבלול קטן כחול/ שנראה מאיר". איך אפשר לא לאהוב את השבלול הכחול הזה?

אנואר סאבא, לעומת זאת, משורר ערבי ישראל (שתרגם את עצמו יפה מאוד מערבית לעברית), מציע לנו את שבחי אהבת האשה: "האוהב אשה - מטוהר". אבל המשוררת הבאה בחוברת, ההודית רבת-החן אורנדהאטי סובראמאניאס (בתרגומה של יעל גלוברמן), שופכת קצת מים צוננים

על ההתלהבות, וכשהיא יורדת מהאוטובוס וצריכה לבחור "לקצץ גזרים/ או מאהב. אני דוחה מעט את האחרון". לא נראה לי שהמילה "גזרים" נושאת כאן משמעות פאלית כלשהי, אבל פרויד אולי היה חושב אחרת. 

משוררת אחרת, דוריס קרבה מאסטוניה (מאסטונית: מרים מקילפטריק וססבינה מסג) דווקא מעדיפה את האהבה וקוראת לעצמה ולאשה בכלל בדרמטיות סקסית: "לא תרצחי את תשוקתך". רגע, דנה ספקטור לא אמרה משהו כזה בזמן האחרון? גם אשתו של צביקה שטרנפלד, בשיר יפה אחר, עוסקת בתשוקה (הזויה?) לגבר אחר: "בעלי היקר,/ מדי עשור לנישואינו/ אני משיקה את גופי/ כנגד גופו של גבר אחר". 

בסך הכל, הפנינים השיריות המעטות מתחבאות כאן עמוק בתוך הרוב השירי הבינוני או אף למטה מזה, כולל שני שירים לא-סימפטיים, האחד של טוביה ריבנר (בין השאר, השמצה עלינו כאילו אצלנו "למלה שלום יש ריח של עובש./ של שיניים רקובות" לך, יה מגעיל) והשני של עמוס עוז, המפרסם קטע שירי לא מנוקד ודוחה, הכולל שורות כמו "גם הזין שלו הצטמק/ ונרדם ועליו יתוש: נקמת דם". וגם כאן נכון לומר: לך יה מגעיל.

אֵיךְ שִׁמְשׁוֹן בְּאֶשְׁתָּאוֹל הָיָה אַכְּבָּר גֶּבֶר/וְאֵיךְ אֲנִי בְּאַשְׁקְלוֹן עוֹבֵד בְּאוֹטוֹ זֶבֶל

אריאל זילבר אמנם התחרפן לאחרונה (חזרה בתשובה בנוסח האורתודוקסי היא תמיד דבר רע), אבל במיטבו, מדובר באחד היוצרים המעניינים בעברית, ובשיר העממי המצחיק אבל העמוק להפליא "הנה אנו המיואשים" הוא מגלה את כוחה של חוסר-הנחת ("אלוהים איך עוברים החיים"). כשהמופתים שלך הם שמשון ונביאי התנ"ך יש סיכוי שלא תיכנע לחיים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה