ראשי » רייטינג » אמנות ובמה » תיאטרון

רוני פינקוביץ: "פתאום אחרי 20 שנה הבנתי שאני חולה"

הבמאי רוני פינקוביץ מתמודד כבר שני עשורים עם מחלת הטרשת הנפוצה אבל רק החודש, כשנותח בפעם הראשונה בחייו, נפל עליו פחד המוות. פחד שליווה אותו בעבודה על "איחש פישר", כנראה מחזהו האחרון של חנוך לוין, לפני שנכנע לסרטן. כי ככה זה אצל פינקוביץ, הבמה והחיים אחוזים יחד צבת בצבת, עד לירידת המסך

שרית פוקס | 30/10/2010 10:14

תגיות: רוני פינקוביץ,חנוך לוין

רוני פינקוביץ, מחשובי היוצרים בתיאטרון הישראלי, קם מכיסא המנהל במדיטק בחולון, הקב הסגול שלו עמד בפינת החדר, ואמר: "זו בטני", כשהוא מצביע על תלולית עדינה מימין. "וזה", האצבע נדדה לצד שמאל: "כל זה לא שלי!" פינקוביץ מצביע על תיבה מלבנית מתחת לטי-שירט, ומתחיל להרים.

לא, אל תראה לי, אני אתעלף.
פינקוביץ, מרואיין וידיד, ממשיך למשוך את החולצה כלפי מעלה באטיות. מתגלה עור שנמתח על גבי מין קופסה, ועליה צלקות ורדרדות, לא מאיימות בכלל. "לפני חודש עברתי ניתוח, את יודעת, וזו משאבה תת-עורית מלאה תרופה שמטפטפת לתעלת השדרה דרך צינור שניתן לשלוט בו. זה לא ניתוח שהייתי חייב לעשות. בחרתי לעשות אותו נגד ספסטיות (עוויתות), מה שמאפשר לי טווח גדול יותר של שריר וגורם לי לזוז יותר. פעם עשו את זה לפגועי חוט שדרה בכיסאות גלגלים כי ספסטי זה כואב, זה אכזרי. זה פותח לי עולם שלם וזה באמת עובד. זה מחובר למחשב, וכשרוצים להגביר מינון מגיעה בחורה עם לפטופ ואיתה רופא. היא שמה עליי רכיב קטן מרובע, מתייעצים איתי ועם הרופא, היא מקליקה כמה נתונים ובתוך חמש דקות הולכת".

איך אתה מתייחס לגוף הזר?
"זה מורכב. אני מסתכל על עצמי עם עוד תוסף קטן, כמעט בלתי נראה, ובעצם, במובן מסוים, זה לא אני. זו תרופה, אבל אני לא יכול לנוח מהמחלה".

הסיפור על רוני פינקוביץ, כמו רבים מהסיפורים על אנשים החולים בטרשת נפוצה, במקרה זה אמן מחונן, הוא במידה רבה גם סיפור עלינו. אבל העניין שלנו לדעת על אדם אחר שהתנהלותו אינה מובנת לנו קטן ביותר. למה לנו עובדות שיפריעו לנו לשפוט אותו? בשנים האחרונות התפרסמו כתבות קלישאה על "ילד הפלא" או "המרדן" שהתמסד, ובסצנה האמנותית היו גם שטענו שהוא מזגזג בין תיאטרון אמנותי למסחרי.

הוא פרץ לתודעה כאיש תיאטרון שעומד להמם אותנו בגיל 25, כשהקים את תיאטרון הבטון עם קבוצת שחקנים באזור גבעתיים והעלה הצגה בשם "פרודו", על בסיס המילה באנגלית FRAUD, תרמית. השחקנים דיברו ג'יבריש ושפת התנועה הייתה יצרית, עוצמתית. זה היה ראי עקום של אצולת הממון הישראלית בערב משמים טיפוסי בסלון של חברים. שלב קצר שיחק פינקוביץ, שהצטיין בתיאטרון פיזי, גם את דמות החתול בהצגה: יצור פתלתל וארוטי בהצגה ריאליסטית-פנטסטית.

פינקוביץ השקיע את כולו וחצי במפעל הקמת תיאטרון הבטון: מיקום, הכנת שטח, פיקוח על בנייה, במקביל ליצירת קבוצה, כתיבה ובימוי. הוא הרגיש או לפחות פעל כבעל כוח אינסופי. היה לו לוק של מצליחן כובש לב. לקראת תחילת ההצגות הרגיש שרגליו רדומות, אבל לא ידע מה זה. הוא ייחס את זה למאמץ המוגזם. "חשבתי שהגוף גמר את עצמו ממאמץ. והרי אף אחד לא האיץ בי. היינו עצמאיים. אני קבעתי את הדד-ליין המטורף".

''בדמיוני אני רוכב על אופניים''. פינקוביץ צילום: יוסי אלוני

אין על החיים

שנתיים אחר כך, בגיל 26, אחרי תסמינים נוספים ובדיקות, התגלה שיש לו טרשת נפוצה. 16 שנים תפקד מאז ברכיבה על אופניים, ללא נפילות, וכשהצליעה שלו נראתה כבר, לפני שלוש שנים, סיפר בתקשורת על מחלה. התנהלותו מאז הידיעה על המחלה הושפעה מהתעקשות על רצף עבודה מפרך, בלי חללים פנויים, מה שמסביר מעברים בין בימוי נפלא של "קרב שחור וכלבים" של קולטס או "עוץ לי גוץ לי" לבין בימוי מחזות מסחריים. במשך השנים המשיך לכתוב מחזות (מ"לילות הדבש והאימה", "פירוק" ועד "תה" ) שעסקו באמת, הסתרה, שקר. "נכון, הנושא של מציאות פנימית וחיצונית העסיק אותי. הרי הייתי אדם המסתיר סוד 16 שנים".

"יצאתי למסע". מתוך "איחש פישר" צילום: גדי דגון

הוא מביים עכשיו בתיאטרון חיפה, מנהל מתחילת החודש את תיאטרון המדיטק בחולון המעלה הצגות לצעירים ומלמד בבית צבי. הוא מלמד תנועה, כי למעשה התחיל את דרכו ביצירת תיאטרון תנועה והיה חבר בקבוצת הניסוי של אוהד נהרין, לקראת "גאגא", התמחה באקרובטיקה, בתיאטרון פיזי. כשהוא מדגים היום לתלמידים בבית צבי תרגיל פיזי, בסימון, או מדדה קצת עם הקב ועובר לעמדת מורה-צופה, הוא חושב את עצמו לפתטי.

"זה מצחיק אותי ללמד זריקת מקלות וריצה בחלל. מכיוון שהמצב הוא לא סוד, הפתטיות ואני יכולים לעמוד שם ולעשות תרגיל". אבל ברור לשנינו שהתלמידים לא ישכחו אדם כמוהו. מפעם לפעם פינקוביץ מלטף את התיבה המושתלת, בודק את התותב המוזר. התנועה, כך נדמה

לי, אינסטינקטיבית. בעתיד יתרגל לתיבה.

"הרבה שנים חשבתי, תראי כמה אנחנו יודעים להטעות את עצמנו, שמחלה נמצאת על רצף החיים שלי. בשלבי הסיום של'פרודו' הרגשתי שאני על תדר מאוד גבוה, חולם על זה בלילות, אין יום ואין לילה, ואמרתי: 'אני נכנס למשהו - או שאצליח או שזה יהרוג אותי'. ואז, כשנודע לי שאני חולה במחלה זה היה נדמה לי מין דימוי לחיים שלי: החומר שעוטף את העצב, מיאלין, נפגם וההולכה העצבית נפגמת. הנירולוגית הסבירה לי: 'אם מזרימים 500 ואט לחוט שנועד ל-200, העטיפה תתפחם ואין הולכה'. הייתי בכמה דרגות זרם יותר ממה שהייתי יכול. אז, לפני כמעט 20 שנה, הרגשתי שאני מבין למה לקיתי במחלה. כי מתחתי את עצמי יותר מדי".

ועכשיו?
"לפני חודש, כשעברתי את הניתוח, ניתוח ראשון בחיי, נתקלתי בקושי, בבהלה, פתאום אחרי 20 שנה אני מבין בעצם שאני חולה. 20 שנה לקח לי לעכל את העובדה. איכשהו חמקתי מהבשורה הרעה. המחלה היא לא דימוי. זאת עובדה. היה צריך משהו חריף להמחיש לי את זה. ומאוד התעצבתי. עברתי חודש אבלות, חודש קשה. הימים אחרי הניתוח היו ממש קשים. הם יצאו במקרה סביב יום כיפור, ובלי להיכנס למיסטיקה, התנאים היו בשלים ל... חשבון נפש.

"לא, אני רוצה להגיד משהו אחר: לעצב נקי ולפחד נקי. בית חולים, הניתוח, מקרבים אותך לאפשרות המוות. ל'איחש פישר', במחזה שביימתי בקאמרי, יש משפט מצחיק: 'מה שפחדתי ממנו בא! יש ממה לפחוד, הכול מתגשם! בסוף יתברר גם שבאמת מתים!'. בשבט שלי מקבלים מוות ביותר הבנה. אתה כבר במדרון. לא מצפים ממך לחיות. אומרים:'אה, הוא היה חולה כבר הרבה זמן'".

תוחלת החיים אינה אמורה להיפגע כיום מהמחלה.
"אני לא יודע".

''פתאום אחרי 20 שנה אני מבין שאני חולה''. פינקוביץ עם בנותיו צילום: יוסי אלוני

לפני כמה חודשים הוזמן פינקוביץ בידי עמרי ניצן לביים מחזה שעדיין לא עלה, מעיזבונו של חנוך לוין, ואפשר לו לבחור. "קראתי המון מחזות ולא מצאתי משהו שאני מבין... מרגיש שאני מסוגל. מצאתי מחזה מאוד יפה בשם 'המדמה' ועדיין לא יכולתי לבחור. שיתפתי את המוזיקאי יוסי בן נון במחשבות שלי והוא נתן לי לקרוא את 'איחש פישר'. למרות שהייתי אמביוולנטי, הרגשתי שאני כן מבין משהו. יצאתי למסע".

כואב אקסטרה. פינקוביץ צילום: יוסי אלוני

האם יש קשר בין תוכן המחזה לבין החלטת פינקוביץ לבחור דווקא ב"איחש פישר"? אין הוכחות לכלום. פינקוביץ עצמו אינו יודע. בכל אופן, איחש פישר הוא גבר שמאבד את אבר מינו באסלה ויוצא לחפש אחריו, תוך גילוי אפשרות החיים, ואפילו חיים בעלי קסם, בלי האביזר הכה חיוני. פינקוביץ ביים את המהתלה תוך ייסורים גופניים של אותה תקופה, אירוע רב בימתי עליז ומר עם תחנות קסומות במהלך המסע.

הכריזמה והאון של פינקוביץ נראים במצב מצוין, רק צליעה קלה, אבל איחש הוא אדם פגום ומסעו הוא חיפוש לתקן את הכלי השבור והשלמה עם השבר תוך ציפייה למה שיקרה לו עוד. בעצם, מה שאומרים לנו במחזה הוא שגם קשיים קושרים בן אדם אל החיים, מין קשר פולחני, ושכמו שאמר טולסטוי "החיים הם הטוב, הטוב היחיד".

"איזה משפט נהדר!", הוא אומר. "יש מערבון ששם, נדמה לי ברנדו משחק ופוגש, אני חושב את ג'ק ניקולסון יושב על צלע הר. ברנדו מהרהר ואומר: 'אתה יודע, הייתי בהרבה מקומות, ראיתי הרבה דברים, בדבר כמו החיים עוד לא נתקלתי'". אנחנו צוחקים וממשיכים להחליף בדיחות. אבל נראה שבין שנינו רק אני יכולה בינתיים להרשות לעצמי פרשנות אופטימית למחזה. "עם כל ההומור במחזה, זה כואב אקסטרה. אני מרגיש את ההשלמה של חנוך. וגם את הכעס. זה כתוב מלב המאפליה".

במהלך החזרות התכונן פינקוביץ לניתוח אחרי תקופת היסוס. "עשו ניסוי, בדקו עליי את החומר, מין ניקור מותני כזה שהיה לא מוצלח כי המתמחה פצע אותי. זוועה מה שקרה שם. הייתה דליפה של נוזל שדרה לתוך הגוף, שמונה ימים של כאבי תופת, בתחילת החזרות. כמו מקדחה בראש, הרגשתי שהראש נופל לי. אבל אני לא מפסיד יום עבודה. יש אנשים שהיו מוותרים במצבי ועולים על כיסא גלגלים".

אבל אתה מסתדר עם קב אחד.
"אבל בשנה שעברה היו לי שלוש נפילות, אחת ברחוב דיזנגוף, ושברתי שש צלעות. באותה תקופה עוד נסעתי על אופניים. אני לא מוותר, אני רוצה ללכת כמה שאפשר. בדמיוני אני רוכב על אופניים אחרי שיעלו לי את המינון. אני עושה פיזיותרפיה, פילאטיס".

פינקוביץ עונה לשיחה בטלפון הנייד וקם בטבעיות מהכיסא, יוצא החוצה וחוזר כעבור כמה דקות. אני מתבזה כדרך אנשים "בריאים", בהעלאת המורל שלו: היי, אתה הולך בלי קב. "אה, לא לקחתי. לפעמים אני שוכח".

את המשך הכתבה ניתן לקרוא בתרבות מעריב