שיטת הסביח: ביקורת על "המדריך למהפכה"
יוצרי "המדריך למהפכה" לקחו הרבה רכיבים, גם סותרים, דחסו אותם לתוך פיתה ומעכו חזק. דוקו אקטיביזם? הגזמתם. העיקר שאמא של דורון צברי תהיה גאה בילד
מצד שני, ההסתבכות התקנונית הזאת שלוותה בסוג של תגרה פומבית (או שיח ציבורי, כן הכל בהתאם לדרישות מזמין הוויכוח) הניפה את "המדריך למהפכה" בפרמטרים של יחסי ציבור הרבה מעבר לנישה שאליה נדחפים בדרך כלל סרטים מסוג זה. וכך קורה שמסוף השבוע סרטם של צברי וענבר מוצא עצמו רץ בתנופה סימולטנית בעשרה בתי קולנוע לפחות ולא כמקובל אצל בני סוגו בהקרנות מיוגעות בסינמטקים.
ראשיתו של הפרויקט המתועד/מתוזמר ב"המדריך למהפכה" עוד בתחילת העשור שחלף, בשנת 2002, כאשר לצברי על פי עדותו, נפל האסימון והוא הבין את הבלוף שעליו עומד חוק רשות השידור המאפשר את הפעלתו של ערוץ 1 הבלתי רייטינגי בעליל. ובכן צברי, כמו כל מהפכן נלהב, החליט אז לטפס על הבריקדות ולשנות את עיקרי החוק המשוקץ הזה שמטפח בעיקר על פי האמונה היוקדת של יוצריו, בטלנות מחשבתית, סירוס יצירתי ומעורבות מוגברת של השלטון בערכי השידור המקודשים.
בסדרה בלתי נגמרת של אפיזודות ביורוקרטיות והפגנתיות משכילים צברי ועימו שותפו לדרך וחברו הקרוב אורי ענבר להשחיל עצמם לתפקידי ניהול באיגוד הבמאים, תפקידים המשמשים להם כמקפצה וכרמקול לפעילותם העיקרית בקעקוע יסודותיו של חוק רשות השידור. פעלתנות לוביסטית בכנסת, תככים בקרב איגודי היוצרים, עימותים עם המנכ"לים השונים של רשות השידור שעם הזמן מינתה הממשלה כדי שייצגו היטב את תפיסות העולם של ראשיה. כל זה קרה במציאות, כל זה קורה על הבד.
אלא מה? במהלך ההתמקחות האחרונה סביב הסוגיה האם "המדריך למהפכה" הוא סרט תעודה או עלילה, קם צברי ושחרר לאוויר את ההכרזה שהכל בסרט מבוים. הכל מבוים? גם הקללות של מנכ"לי הרשות ("אני משתין עליו", מתיז יוסף בראל את הארס על אהוד אולמרט), גם ההפגנות מול בתיהם הפרטיים של המושכים בחוטים באותה רשות מושמצת? גם ההתפרצויות המעט אלימות אל תוך ישיבות מליאת הרשות וכך הלאה? והכל באמת מבוים?
דומה שאפילו מייקל מור האמריקאי, מפתח הז'אנר של האקטיביזם הדוקומנטרי, לא הגיע לרמות כאלה של מניפולציה בסרטיו "רוג'ר ואני" או "פרנהייט 11.9". אולי על זה - סוג של תרומה לשכלול השפה הקולנועית הגיע לסרטו של צברי לזכות בפרס האקדמיה.
המסע שהחל ב-2002 מסתיים על פי "המדריך למהפכה" בינואר 2008 כאשר הכנסת מצביעה על שינויים דרסטיים בחוק רשות השידור. הכל בהתאם ללוחמנותם של עושי הסרט (היי, לא להתלהב יתר על המידה. הייתה זו הצבעה בקריאה ראשונה בלבד).
פוליטיקאים נכנסים ויוצאים מהפריים וכך גם לוביסטים הבוחשים בסירים הפוליטיים, וגם פרקליטים ומומחים שונים לחוק ציבורי. לכולם שמורה נוכחות הכרחית בסרט הזה. אבל מעליהם במקום רם הרבה יותר, ניצבת דמותה החד פעמית של אסתר צברי, אמו של המהפכן דורון. בחייה הפרטיים היא מוכרת בקרב מוקיריה כבעלת סלון לתסרוקות; בסרט היא המקהלה היוונית. היא נלווית לסצנות השונות; מפרשנת את מעשי בנה; ובדיוק כמו במקור התיאטרלי העתיק ביוון היא בעיקר יוצאת חוצץ כנגדם ומזהירה את הפרוטגוניסט, כלומר את בנה, מפני זעם האלים שעוד עלולים לפגוע בו ובאינטרסים שלו.
במיוחד מתריעה האם כנגד הכישלון המתמשך של בנה בכל הקשור ליכולתו ליישם את המהות האמיתית של החיים - בית, משפחה, עבודה מסודרת, משכורת קבועה. על רקע כל זה ובהתחשב בנוכחות המאסיבית שלה על הבד, הולכת ומתבהרת במהלך הסרט המטרה האמיתית שניצבה לנגד עיניו של דורון צברי בהחלטה לעשות אותו. לא שינוי בחוק רשות השידור הוא שמעניין אותו וגם לא שינויים בסדר העדיפויות הטלוויזיוניות. מה שמדרבן את צברי ב"המדריך למהפכה" הוא הרצון להוכיח לאמא אסתר שהוא לא סתם מישהו אלא שהוא משהו.
המלך, כלומר אולמרט, פוגש בטירתו, כלומר במשרדו הרשמי בכנסת, את אמא אסתר ובאופן ישיר ובלתי אמצעי, ממש אל תוך אוזניה, הוא מקלס ומשבח את איכויות הלחימה של בנה דורון שזה עתה זכה בצל"ש על הצטיינותו בקרב (על אגרת השידור). המעניין הוא שבשנת 97' ביים צברי את דרמת הטלוויזיה המשפחתית "הבחור של שולי" שהתמקדה במפגשים חוזרים עם אגדות ילדים נודעות - "סינדרלה", "היפהפייה הנמה", "זהבה ושלושת הדובים" - הנערכים בעיירה אור יהודה כאשר הכוח המניע את העלילה נובע מעוצמתה של אם המשפחה, ג'ינה הוא שמה בסרט ההוא המפעילה כמובן סלון תסרוקות בביתה. צברי אם כך שב אל הנושא שבאמת באמת מעסיק אותו - להיות בן ראוי לאמו.
כשמיקי רוזנטל הציג לפני כשנתיים את סרטו "שיטת השקשוקה" דומה שאז הוא הביא לשיא את האיכויות (הטובות וגם הרעות) של עקרונות הדוקו אקטיביזם. על פניו, "המדריך למהפכה" נראה כהמשך ישיר לשיטת רוזנטל. אך בחינה חוזרת של מרכיביו העלילתיים, התיעודים והבידיונים מעלה שצברי בנה הפעם את עבודתו סביב עקרונות שיטת הסביח. נוטלים מרכיבים כאלה ואחרים שלעתים אף סותרים בטעמם זה את זה, דוחסים אותה לפיתה אחת ומועכים. קרעי הירקות עם שברי הביצה ונוזלי החומוס והטחינה יוצרים תשתית קולינרית חדשה שיש שיאמרו עליה כי היא מקורית להפליא. אחרים יטענו שמדובר בלא יותר מאשר משמש משומש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם