מחובר, אתה תחסר: נפרדים מ"מחוברים"
הערב (חמישי) תסתיים העונה של "מחוברים" שהביאה לביתנו את רן שריג, שי גולדן, לואיס אדרי, ישי גרין ודודו בוסי. רגע לפני שהם נעלמים, כותבי nrg מעריב משקיעים בפרידה אישית ומרגשת מכל מחובר. הזילו איתנו דמעה (ואז תצלמו את זה)
רן היקר,
האמת? עד לא מזמן לא ידעתי איך לאכול אותך. מצד אחד, הייתה לך את סצנת הפתיחה הטובה ביותר בתוכנית ומהרגע הראשון נתת את הדם. מההתחלה ועד הסוף האמנת שהסדרה הזאת הייתה אחת מהמטרות החשובות שלך, אולי בניסיון נואש לצעוק לעולם מה קורה לך בתוך הלב.
קרעת אותי עם סמרטוט מן (כי מי מאיתנו לא הרגיש ככה), צחקתי איתך על הפקחית (כי סגרת איתה חשבון בשביל כולנו), עצבנת אותי בהתנהגות שלך כלפי עידית וביכולת שלך להתבטא בצורה כל כך קיצונית ומצוינת, עד שלפעמים לא קלטת מה אתה עושה דווקא לאישה שאוהבת אותך יותר מכולם.
כאבתי איתך גם את המינוס בבנק שנאמר בצורה קרירה על ידי המענה הקולי. וגם האובססיה שלך לשואה ריתקה אותי. ומי עוד, חוץ ממך, יכול ליצור סצנה
אבל יותר מהכל, הרגשתי שאתה המחובר שלי אחרי שפיצצת לנו את הבועה בפרק הטוקבקים של השבוע. "צקצקנים", אמרת. "תחזרו להתעסק בחיים שלכם", ירית, תוך כדי ששאפת עוד אחד ממקלות הבריאות שלך אל תוך הריאות, ועוד לא ידעת מה מחכה לך עם גל השמועות שהחל להתרוצץ ברחבי המדינה לגבי חיי הנישואים שלך.
נכנסת למשבצת לא קלה, ועשית את זה כמו גדול. אתה ליהוק שהתחבר אל הלב של הרבה מאיתנו (למרות שאם תשאל את המין השני, אתה אהוד שם בערך כמו קבלת מחזור). אבל מי יודע, אולי אם נסתכל יום אחד לשמיים, נראה אותך סמרטוט מן, עף על אחד הגגות, מחפש את המקום השקט שלך, ובסופו של דבר, מתישהו, מוצא את השקט גם בתוכך.
בהתחלה ממש לא יכולתי לסבול אותו. אולי גם עכשיו לא. ויחד עם זאת, אני באמת חושבת ששי גולדן הוא הליהוק הכי טוב ש"מחוברים" יכולה הייתה לקבל.
גולדן, בימים כתיקונם עורך מוסף הארץ, הוא אדם לא קל. לפעמים הוא גס רוח והוא תמיד מתנשא. אני מניחה שהייתי משבצת אותו איפשהו בין "טוב" ל"נמוך" בוועדת המדרוג. יחד עם זאת, הוא מצליח להעביר את הכל בצורה די מנומסת, שמציירת אותו כאינטליגנט. ומאחורי הכל קיימים גם המטענים שהוא נושא עמו שמצליחים איכשהו לתרץ את ההתנהגות הזו.
נכון, הוא לא היה צריך להשתלח ככה בתושבי בית שאן או במשפחה של אשתו, והוא יכול היה לשמור לעצמו את המחשבות המלוכלכות על יעל בר זוהר ועל ג'נוארי ג'ונס. אבל אז, היינו מקבלים דמות עלובה וחסרת נפח שמתחילה את הבוקר בפקק מבנימינה, אוכלת בצהרים סנדוויץ' עם נקניק שהכינה מיכל גולדן ומסיימת את הערב בצפייה בתוכנית אירוח בהשתתפות שי גולדן. עדיף כבר להריץ ללואיס אדרי.
אולי מה שמרתק בקווי העלילה של גולדן זה בכלל לא הוא, אלא משפחתו המורחבת שכוללת פרט לאשתו מיכל והילדים את אביו אריה ואחיו רן. השניים האלה, שחיים בדירה אחת ומנהלים מערכת יחסים של זוג נשוי מאז שאמם של הגולדנים נפטרה, אחראים לכמה מהרגעים המרגשים והמעניינים ביותר בסדרה, והם כמעט היחידים (אולי חוץ מג'נוארי ג'ונס) שמצליחים להוציא בדל של רגש אמיתי מהעורך שלא מחייך.
ב-HOT באמת צריכים לשקול לתת לגולדנים סדרת ריאליטי נפרדת שתחטט קצת יותר בעבר הלא פתור ושתסדיר את ההווה הלא ברור, כי להתנתק מהם לגמרי זה משהו שכרגע נראה לא לגמרי הגיוני.
ישי, חייב לומר לך בחברות: יש לי ספקות לגבי האקזיט שעשית ב"מחוברים". זה לא שהמוניטין שלך נפגע בצורה אנושה, אבל נראה לי שדבק בו כתם שיהיה קשה להוריד.
בואו נודה בזה, בעוד חודש, חודשיים, נגיד שלושה חודשים, הזוג ישי ודפנה רובינשטיין-גרין ינערו מעליהם את המבוכה שנקראת "מחוברים". הנה הימור שלי למה שעתיד לקרות:
הוא: ימשיך לטחון עבודה והימור סביר שאפילו נקרא מתישהו ידיעה שתספר לנו "שהבחור מ'מחוברים' מכר את החברה שלו באיקס וככה כסף".
היא: תמשיך עם ההצגות הטיפשיות-אך-מודעות פוליטית שלה, בסוף כנראה יתפלק לה איזה להיט, בין אם בזכות כישרון ובין אם בזכות הכסף של אבא, והיא תחשיב עצמה כסוג של גילה אלמגור כל חייה.
בקיצור, זוג תקשורתי, מוצלח, בכותרות, ככל הנראה לאורך זמן. ועדיין, יהיו מעטים, ואני בינם, שכן יזכרו להם את "מחוברים". אי אפשר למחוק את זה, גם לא בעוד כמה שנים טובות. בתוכנית הזו נחשף אופיים האמיתי של השניים כזוג נרקיסיסטי, מפונק, מנדנד, מתוסבך ובעיקר בלתי נסבל.
האהבה העצמית של גרין, שנוטפת משיערו מרוח הגוונים לתוך הבעות פניו המציקות ובכיו המלאכותי, מתאזנת עם הנוקשות והתוקפנות של אשתו, שמספיקה הצצה קלה להצגותיה כדי להבין חוסר כישרון מהו. העיסוק האינסופי של שניהם בכסף, והעיסוק שלה בלהציק לו כדי לרומם את אישיותה הפגיעה, מעורר גיחוך.
מדובר בזוג שמייצג הרבה רע ומעט טוב, אולי יותר מכל הדמויות האחרות בסדרה. זה הופך אותם לממכרים טלוויזיונית, אבל הנזק ייזכר, גם אם לא על ידי כולם.
גם עכשיו, רגע אחרי הפרק ה-36, לא ברורה המהות של לואיס אדרי, "במחוברים" ובכלל. קצת עצוב עליו, פרח שכונות שחי על קו מצפה רמון-שדרות, רוצה לגור בתל אביב, אבל הכי רחוק שהגיע זה אילת, והטעימה היחידה שיש לו מחו"ל זו אמא אמריקאית מעורערת.
בין סניף של דבק מגע (ייקח שנים עד שיהיה חגיגת בפיצוציות שלהם, אפילו על אייפון לא שמעו שם) להמנעות מקטטה בחסות איליה, החבר הפרובלמטי שמישהו כבר צריך לדווח עליו לרשויות, אדרי הוא זיק של תקווה לכל אותם ילדי פריפריה.
כובע המצחיה הנצחי של אדרי הגן עליו. המוח שלו לא נשרף כשל שאר הסובבים, יש לו קמצוץ מודעות עצמית שרוצה להוציא אותו מהמכתש - צבא (למה זה טוב? אבל שיהיה), תעודת בגרות ויחסים רומנטיים מסוג כלשהו. הוא כמעט בדכאון קליני, הדימוי העצמי שלו נמוך, אבל לכל הרוחות - הוא כנראה מוצלח יותר מכל אדם אחר שנתקל בו לאורך חיי ההתבגרות שלו.
אל תאשימו אותו על זה שהוא משעמם טילים כמו קאסם שנוחת ליד הבית של ההורים שלו, כי להיות לואיס אדרי זה כמו להתעורר בסרט זומבים - אתה הניצול היחיד, ואם לא תתנהג כמוהם, יטרפו גם אותך.
היי דודו,
זהו, נגמרו החודשים הכי חשופים בחייך. לפני שלושה חודשים היית דמות תרבותית למיטיבי ידע ועכשיו אתה סטאר. דרינק סטאר. אז לכבוד סיום העונה הגברית, תרשה לי להיות קצת בוטה ולהציע לך שנרים כוסית לחיים.
למרות כל ענן האלכוהול שליווה את הדמות שלך בסדרה, למרות הניתוק המתוסרט מכל מה שנראה מציאות בחייך, הצלחת לדעתי לצלוח את החוויה המחוברת בלי לאבד את מה שאתה ולשמור גם דברים לעצמך. זה ממש לא מעט. אפילו הישג די נכבד.
לצד ארבעת חבריך מעורטלי הנפש הגעת לסדרה עם נתוני פתיחה פחותים: הגולדן חמוש בסיפור מרגש ורהיטות כובשת, מר שריג מצוייד בסקס אפיל נפילי ובידיעות רכילותיות משודרות, ישי גרין עמוס במיליון והאמת שגם לואיס, צריך להודות, מתוחזק בענני נערותו שיגרמו לנו להיות סלחנים יותר.
והנה אתה, שדרינקים, נרגילות, בחורות ומבט של חתול עייף מקדמים את דמותך המחוברת למי שאתה. בלי יומרות, בלי ניסיון למצוא חן ועם הרבה אותנטיות מרוכזת. נכון שזה לא חינוכי, שלא הכל מדהים. האמת, קים המהממת, שבהחלט שולטת בחייך, גרמה לי להרגיש הרבה פעמים שאני חייב להעיף לך סטירה מצלצלת כדי שתבין מהי אחריות. אבל בכל זאת, בתוך ים חוסר הקונקרטיות לחייך הצלחת להיות מה שאף אחד מארבעת מחובריך לא היה: פרופורציונאלי.
בוסי, אל תשכח להזמין לדרינק את קים וערן סבג שגרמו לי לאהוב אותך יותר. שהצליחו יחד איתך לקחת את המסע הדוקומנטרי הזה למקום קומי, עם קריצה עצלה מסויימת, אבל בלי לוותר על הרגישות . אני יודע שהרבה טוקבקים שקראת בתהליך הזה לא ממש אהבו את חייך, הזיותיך ובחירותיך בחיי יומיום שאינם יבשים בלי איזו וודקה או כוס ערק טובה. ובכל זאת, הצלת את עצמך מסטרפטיז מפוקח שהיה מנת חלקם של כל אלה שלא שתו הרבה.
לסיום, זכור את החוק הכי חשוב בטלוויזיה: אנשים שונאים אותך ואחר כך שוכחים ועוברים לשנוא את הדמות הבאה. יהיה בסדר.
לחיים!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם