מוזיקה יוונית: הספר "הריח שלהן גורם לי לבכות"
מעבר לתסבוכות האישיות, לאהבות ולסטיות המיניות, מציצה שוב ושוב אפלת שלטון החונטה הצבאית. ביקורת על "הריח שלהן גורם לי לבכות"
הריח שלהן גורם לי לבכות כריכת הספר
ובכן, דמיינו ניחוח ענני טלק ומי גילוח. דמו צליל נקישת מספריים ואיזו לחות של חפיפה באוויר. תארו לעצמכם מספרה בנוסח הישן. רק גברים נכנסים. חישבו על מבט מבפנים החוצה, אל הרחוב הקטן. מצד אחד חנות להלבשה תחתונה, מצד שני בית הלוויות. ובאמצע הספַּר המאזין ללקוחותיו. סיפוריהם הם בתי שיר יווני, והפזמון החוזר משיב אותנו אל המספרה, שמא נשכח שאנחנו תקועים בעוד קיץ מחניק באתונה, בשכונה של אנשים פשוטים.
אבל הסיפורים של האנשים אינם פשוטים. מעבר לתסבוכות האישיות, למחלות, לאהבות האנוּשוֹת, לסטיות המיניות, למוות שאינו מרפה, מציצה שוב ושוב אותה תקופה אפלה של שלטון החונטה הצבאית בין 1967 ל-1975. רוב הסיפורים מאזכרים את זוועות הימים ההם, כאילו כל הרעות האישיות צמחו בגינן.
קורות הלקוחות במספרה אינן שגרתיות, פעמים רבות הן מוזרות ויש אפילו סיפור אחד שבו אפריקאי עשיר מתגלה כקניבל בחדר יוקרתי של מלון אתונאי מכובד. בסיפור אחר נוטל עובד בבית הלוויות את רכב הלוויות ויוצא לליל הוללות בחברת נערתו ואחיה.
מניס קומנדריאס כותב בפשטות ובקלות, אך הוא עושה זאת מתוך תרבותו רבת השכבות. בסגנון נטול כל פאתוס הוא שוזר אל הסיפורים מיתוסים, בעיקר כאלה הקשורים בשמות (פעמים רבות ניתנים לגיבורי הסיפורים שמות מיתיים רבי משמעות, במקום שמותיהם המצויים, חסרי היחוד), ותוקף את ההיסטוריה היוונית בת זמננו, כולל שנות זיהום האוויר באתונה.
דומה, שכמו הספָּר המייצג אותו, גם לו אין עמדה שיפוטית כלפי הלקוחות וסיפוריהם. הוא רק מאזין. מדרבן אותם לדבר, להיפתח. הוא משתאה, שואל שאלות, מציע קפה ולימונדה, אבל אין הוא מבקר או מביע דעה או מעניק עצה. "...אני לא יודע אם מספרות גורמות לאנשים לבכות או לצחוק. דבר אחד בטוח - הן
משחררות את הלשון", הוא אומר לקורא. "ומאחר שאני עצמי לא יכול לכתוב את כל הסיפורים שהצטברו, אני מחפש איזה אחד מהלקוחות שלי שיוכל הוא לעשות זאת".
הסופר, שהינו לקוח או הספּר עצמו, יכול לעשות זאת. אחת אחת הוא מעלה את דמויותיו הביזאריות ברובן, וחושף את התמימות והעצב הקיומי החבוי בנפש כל אחת מהן. אפילו אותו מלח צעיר בעל מראה מוזר, שחי שנים רבות בחברת קשישה תמהונית וכבר אינו צעיר כל כך. יחסיהם החלו כשהפילה עליו את חתולה. היא עמדה על המרפסת, הוא הלך ברחוב. היא הכניסה אותו לביתה, הוא למד לאהוב אותה. כל אחד, אומר קומנדריאס, מוצא דרכים למילוי צרכיו הרגשיים. וכשמסתיימות הדרכים, הולכים להסתפר.
מֶניס קוּמַנְדַרֵיאַס, "הריח שלהן גורם לי לבכות", מיוונית: אמיר צוקרמן, כתר, 261 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם