בלי שורשים: ביקורת על "העץ"
אין שום דבר רע ב"העץ". הכל מונח בו טיפ טופ, כמו שנלמד בשיעורי תסריטאות והכל גם משוחק כהלכה. רק חבל שלא קורה בו כלום
''העץ'', אוסטרליה, 2010
לקחו את המוות קשה. גינסבורג מתוך "העץ"
מדובר כאן בעץ תאנה רחב עפאים, שבתוכו התנחלה נשמתו של אבא פיטר, שנקטף באיבו. ייתכן שהדברים לא ממש סגורים בעניין הנשמה של אבא, אבל כך מאמינה סימון בת השמונה, שהייתה הילדה החביבה על המנוח, והיא מתעקשת להמשיך את מורשתו - אם בשיחות עומק עם העץ, ואם על ידי מגורים על גב ענפיו האיתנים.
והעץ, כמו כל עץ שדה, חורק כשהרוח העזה נושבת, מגיר שרף, ואולי זו דמעה, כאשר נועצים בגזעו מסמרים. לזכותה של ברטוצ'לי יש לציין שהיא לא ניסתה להרים פה איזושהי אמירה מיופייפת מהזן הניו אייג'י. ככל שהדברים נוגעים בעצם גלגול הסיפור, עץ הוא עץ, אפילו אם ילדה בלונדינית ודעתנית מתעקשת שהדברים בכלל לא ככה.
בטרם נקטף אבא פיטר, הייתה לו משפחה מאושרת. רעיה נלבבת (שרלוט גינסבורג) וארבע צאצאים, וביניהם סימון הקטנה. מותו החטוף הותיר את החמישה בבלבול מוחלט, שבולט בעיקר כאשר מתצפתים על האלמנה המאבדת קשר עם המציאות היומיומית, וכמובן על סימון, המתנבאת בשמו של האבא/העץ הניצב בחצר הבית. אבל גם הילד הממש קטן, צ'רלי שמו והוא כבן שלוש, לוקח את המוות באופן קשה, וגוזר על עצמו תענית דיבור קפדנית.
משעמם. גינסבורג
מתוך ''העץ''
העניינים המיוגעים הללו נמשכים כמה חודשים, עד שאמא פוגשת בג'ורג' המקסים (מרטון קסוקס), שהוא גבר גבר. כלומר, אינסטלטור וכולבויניק, שיודע, כמו כל זכר אמיתי, כמו פיטר המנוח, איך לתקן דברים. כניסתו של הגבר החדש, חייכני ומסוקס, לחיי האלמנה המבולבלת, יוצרת, מובן מאליו, משברים רגשיים אצל ילדיה, וכך הלאה וכך הלאה, עד שהשעמום מכריע את הסיפור.
אין שום דבר רע ב"העץ", לבד מהשעמום הכבד הזה. הכל מונח בו טיפ טופ, כמו שנלמד בשיעורי תסריטאות בסיסית. הכל גם משוחק כהלכה. כמו שמתרגלים בשיעורי דרמה שנה א'. וגם הצילום בסדר גמור, ואם הצופים הם במקרה חרשים, אזי אפילו המוזיקה השמיימית שמלווה חלקים נרחבים מהעלילה, לא ממש מפריעה. הכל, חוץ מהלא כלום שקורה
על הבד.
"העץ" הוא סרטה העלילתי השני של ברטוצ'לי, שהיא בתו של הבמאי הוותיק ז'אן לואי ברטוצ'לי, החתום, בין היתר, על "חומות חימר" המרשים. סרט הביכורים שלה, "מאז שאוטר עזב", אולי לא המריא לגבהים נדירים, אך היה מספק בהחלט. בוודאי, אם בוחנים אותו על פי תיאורי ההתנגשות הבין תרבותית, שבהם הוא מתמקד. מה שקשה לומר על העבודה הנוכחית שלה, הטובעת בשלוליות של טריוויאליות נטולת עניין.
גינסבורג המנוסה, שרק לפני שנה-שנה וחצי אתגרה את עיסוקה כשחקנית, כאשר גילמה את התפקיד התובעני ב"אנטי כריסט" של לארס פון טריר, מפתיעה פה לרעה. בעיקר, משום שבניגוד להרגלה הקבוע, אינה מוסיפה שום היבט מעקצץ או פרובוקטיבי לדמות הדהויה שהיא נדרשת לבצע פה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם