בדיחת בית שימוש: על ההצגה "איחש פישר"
חנוך לוין לא הציג את "איחש פישר" בחייו, והוא כנראה ידע מה הוא עושה
''איחש פישר'', התיאטרון הקאמרי


שחקנים מצוינים. איחש פישר צילום: גדי דגון
חנוך לוין שולח את גיבורו למסע הזוי לארצות וימים כיד הדמיון הטובה עליו. סופו שהקטן נאכל על ידי נסיכה, כשהוגש לה על מגש עמוס בפירות ים. אני חושב שהאחים גרים לא היו מספרים זאת טוב יותר, אם כי הם היו ודאי מוותרים על העיסוק הפרטני בהפרשות הגוף.
ובכן, דמיון יש כאן וגם הומור. רק שלפעמים ההומור הזה נשמע אידיוטי למדי. קשה לי לראות בטקסט הזה מחזה של ממש, שכן לוין שקוע בו בעיקר בשאלה איך להוביל את גיבורו במסעו ההזוי.
אפשר שאחדים מעמיתיי המבקרים יגלו בפארסה הזאת גדולות ונצורות, שלא לדבר על פיוט ומשמעויות פילוסופיות נסתרות, לצד דיונים בכובד ראש בהפרשותינו לסוגיהן. מלומדים מן האקדמיה עושים זאת כבר. במקרה אחד מצוטט בתוכנייה מחקר לפיו הגוף החומרי "נטמע בנצחיות הקוסמית של הטבע" ו"קולו מהדהד בחלל הקוסמי". דברים כדורבנות. אני מעדיף לנטוש את הדיונים במשמעותם של המוטיבים העוסקים בהפרשותינו למיניהן, אלא שלוין כל כך אהב להתפלש בהן. שהרי פיפי וקקה הם פיפי וקקה. נקודה.
הטקסט של "איחש פישר" פורסם אחרי מותו של לוין בכרך ה-11 של כתביו. לא כל המחזות שבו הוצגו בימיו וזוהי סוגיה נכבדה בפני עצמה. האם לא הוצגו משום שלא נזדמן, או משום שמחברם חשב אותם כבלתי גמורים ובלתי בשלים במידה מספקת. אני משער שאם לוין לא הציג את "איחש פישר" בימיו, הוא כנראה ידע מה הוא עושה.
הבמאי רוני פינקוביץ' העלה את ההצגה באולם קטן של תיאטרון הקאמרי, כשהצופים רואים אותה מזוויות שונות
(הישיבה היא על כיסאות מסתובבים) ובחללים שונים. זוהי בהחלט תפיסה ראויה ומעניינת, אם כי לא השתכנעתי שהיא אכן תורמת משמעויות או תובנות חדשות לחומר הזה.
אם בכל זאת כדאי לעסוק בבדיחה הזאת, הרי זה בזכות השחקנים, כשהבולט שבהם הוא שמואל וילוז'ני, שמפיח רוח אנושית נוגעת ללב בתפקיד הראשי, אף שהוא נוטה לעתים להגזמה. גם קרן מור, אלברט כהן, מוטי כץ וערן שראל הופכים את הבדיחה הארוכה לנסבלת.