"בואו נתחיל להפגיז החוצה. בום, קבלו. לא רוצים? יש עוד. קבלו את זה. בום"
הוא אחד השחקנים הטובים והמוערכים של דורו אבל בגיל 48, צחי גראד עדיין נאלץ להתעסק גם בחומרים שהם... איך לומר? פחות חלומיים מבחינתו. ע"ע "אבודים באפריקה" שעלתה לפני שבוע ביס. נשמע מתסכל? לא במחלקה הזאת. כמתמטיקאי (מצטיין!) לשעבר, גראד יודע להבחין היטב בין עיקר לטפל. וכלוחם נצחי במשקל, הוא מבין שהוא לא באמת רוצה דיאטה. רק לטעום כמה שיותר, מהכל
שלושת רבעי שעה לאחר מכן הוא מופיע בכפכפים, מכנסיים קצרים, שיער מדובלל ופרוע, נראה כמי שלא מטריד את עצמו בגינונים, עטוף בכל המניירות החביבות שנמצאות שם גם בכל אחת מהדמויות ששיחק במהלך השנים - פמיליאריות מחוספסת, וולגריות שנחשפת בקצוות, ניואנסים של גסויות בסאבטקסט שכמעט תמיד שם, בין אם הוא סוקר את קהל הקשישות שלוגמות סביבנו תה ובין אם הוא מדווח על התור לשיננית שמחכה לו בהמשך היום.
הכל נשמע קצת סליזי כשזה מגיע מפיו, אבל איכשהו - וזה כנראה סוד הקסם - מצליח להישאר חינני, גם כשהוא מעדכן מהדרך שבזכות האיחור הספיק בסוף גם להתקלח וחותם בהבטחה, "ועכשיו אני נקי, שירי".
כבר כמה שנים טובות שצחי גראד מעדיף להימנע מאודישנים. לכאורה, הפרסונה שלו, שכולה משדרת נגישות וסחבקיות כל ישראלית שכזו, הייתה אמורה להעביר אותו בקלילות את רגעי אי הנוחות של מבחני הבד. גם היותו אחד השחקנים הטובים, המוערכים והמשכנעים בין בני דורו לא הופכת את זה לקל יותר שכן דווקא אז, כשהוא נדרשת לקור הרוח ולאגביות שנדמה שכל כך מאפיינים אותו, זאת המבוכה שמשתלטת עליו.
"יש כאלה שבאים לאודישן ומפגיזים, אני לא", הוא מסביר, מספר על אחת הסצנות בסרט חדש של הבמאי עודד דוידוף, "הדילרים", שם הוא מספיד את אחת הדמויות ואומר, "הוא אהב לעשן והיה אדם רזה - איש של ניגודים".
את הסיפא של המשפט גראד הציע והבמאי קיבל ואת האנקדוטה הזאת הוא מספר כעת, משועשע, רוצה לומר, כזה אני, שני קטבים של אותו אדם. אחת הסיבות, כנראה, לכך שהתפקידים שהוא מקבל תמיד ישלבו מאפיינים של אדם גס רוח שמסתיר מתחת לנוכחותו הגברית והשעירה שרמנטיות, רגישות ורוך. את השאלה הבלתי נמנעת על הטייפקאסט הוא מבטל בהינף. "שחקנים לא משחקים דמות, אלא פעולה שמתרחשת במצב מסוים והדמות היא אוסף של מצבים כאלה", הוא מסביר.
ואתה לא מרגיש שיוצא לך לשחק דמויות בעלות מאפיינים דומים?
"אדם מרגיש תקוע עם עצמו, לא עם מה שאנשים חושבים ולא עם התפקידים שהוא מקבל. הרי כל שחקן רוצה לעשות תפקידים מגוונים וכל זה, אבל בסופו של דבר, החוויה היא שאתה תקוע עם עצמך ובכל פעם מחדש צריך להתמודד עם השאלה, נו, ומה עכשיו?".
אז מה עכשיו?
"יש לי כל הזמן כל כך הרבה רעיונות. חשבתי לכתוב ספר על משחק, היום בנסיעה לכאן אמרתי, אם לא יהיה לה מה לשאול אני אתן לה את הפרק הראשון. חשבתי לרכז את כל מה שגיליתי, הדינמיקה של שחקנים בינם לבין עצמם ולספר לא ממקום של מיסטיקה אלא פרקטיקה".
יכול להיות שיש לך כמיהה להפוך לאוטוריטה בתחום?
"אם הסרט ילך".
"כן, הספר".
כלומר, אתה כבר מרגיש כמי שיכול להנחיל לדורות הבאים?
"יכול להיות שיש בי תחושה כזאת, אבל בו זמנית אני מרגיש גם כמו שמיניסט שמחפש את הדרך, למרות שאני בתוך תוכי יודע שאין באמת לאן להגיע, זה הרי הכל שטויות. יש דינמיקה של הצלחה ולמדתי לדעת שיש בה משהו נעים, אבל זה לא הדבר שאתה אמור לחיות אותו, זאת אולי אמביציה. אני מתבשל עכשיו על משהו בקנה וכדי שזה יקרה אני הולך לא על קנה אחד אלא על תלת קני. החלטתי שהשנה זאת הפריצה הגדולה באמת שלי. יש לי כל כך הרבה דברים שרצים בתוך הראש, אז אמרתי, למה שרק אני אהיה תחת הפגזה, בוא נתחיל להפגיז קצת החוצה. בום, קבל. לא רוצה? יש עוד. קבל את זה. בום".
אחרי תקופת מה שבמהלכה נעדר מהמסך חוזר גראד עם תפקיד במיני סדרה שעלתה השבוע ביס, "אבודים באפריקה". גראד משחק את הבעלים של
רותם סלע היא הפרנזטורית הכוכבת, עידן חביב מ"הישרדות" בתפקיד נועם טור שלצדה, מושיק גלאמין ויובל רז הן האוחצ'ות מהאיפור-שיער, שרון שטרק היא הארט דיירקטורית הקפוצה, מעיין בלום משחק את הילד השמן של הבוס וכולם עוברים תלאות קיצוניות בדרך אל הקטלוג. הדוגמנית משתפת ש"רצח עם זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לעם, לדעתי", הארט דיירקטורית מתנסה בכושי ובעל הבית, הוא גראד, רוצה לחזור הביתה עם ילד אפריקאי קטן.
גראד מספר שיצא לו לראות פרק אחד ומבחינתו, "הכל יושב סבבה". מהצד, קל להבין שסדרות כמו "אבודים באפריקה", חביבות ומשעשעות ככל שיהיו, משרתות יותר את האינטרסים של רותם סלע כשחקנית (מפתיעה) בתחילת דרכה מאשר את אלה של צחי גראד, על אף שלדבריו הוא אינו עושה את האבחנה בין "תמרות עשן" היוקרתית לבין "אבודים" הקלילה.
"בדינמיקה של העבודה זה הרבה יותר דומה משונה", הוא מסביר. כך או אחרת, כשהוא מדבר על הסרט הבא שלו ואומר שהוא רוצה להשלים טרילוגיה כדי "לקבל תחושה שאני מחזיק את זה", גראד נשמע נלהב קצת יותר מאשר כשהוא מנסה לדלות חוויות מהסט באוגנדה.
הניסיון שלך כבמאי עוזר לך כשאתה על תקן שחקן או דווקא מקשה על העבודה איתך?
"אני חושב שזה עוזר. יש לי עוד רבדים להתייחס אליהם כשאני עובד על דמות".
בתוך התהליך, כמה מקום אתה משאיר לאלתור וכמה אתה מתכונן מראש?
"כשאני עובד על דמות אני בעצם עובד על רצף של סיטואציות ושואל את עצמי אם אני יכול להבין את מה שהיא עושה, להתרגש ממנה. אם הסיפור שלה מעניין וחזק ואם אני מבין אותה, הבעיות מאחוריי. אבל אם יש צרימות, אם היא מתנהגת מוזר, משעממת או שסתם יש לי תחושות מוזרות, אז אני יכול להשתמש בטכניקות שלמדתי וזה כבר פחות אינטואיטיבי. נגיד, אם הסצנה ארוכה וטרחנית אז אני קורא אותה טוב כאילו מסתתרים שם עוד דברים. אבל זה לא משנה כמה אתה מתכונן, בסוף החתירה היא למג'יק".
עד כמה אתה יכול להיות היום סלקטיבי בבחירת התפקידים שלך?
"אני עושה מאמץ על להיות סלקטיבי ואני די מצליח לבחור לי דברים שנראים לי טובים, שכיף לי עם האנשים, שהכסף טוב".
ואם לא?
"אז תמיד יש קיים התירוץ שאני מגלגל עוד דברים. כי מה לעשות, הרבה פעמים יש בעיה. אם היה זמן והיו משלמים יכולת לשבת עם הבמאי ולנסות לסדר והרי בחלק מהמקרים גם הבמאי חושב כמוך, אבל ברוב הפעמים אין כל כך תנאים".
כשחקן, אתה מרגיש לפעמים שאתה מפקיד את גורלך בידי אחרים?
"כן, מה לעשות, לא תמיד יש לך ברירה ויש הפתעות. אתה רוצה לשחק, אבל התפקיד לא משהו, אז אתה אומר לעצמך שזה יסתדר והבמאי מבטיח לך משהו וזה לא באמת יוצא ככה ואתה מתבאס. זה קורה. זה בבסיס אופיו של המקצוע הזה, במיוחד בטלוויזיה ובקולנוע, שם אתה לחלוטין בידי הבמאי ואתה רק מביא חומרי גלם של משחק ומישהו אחר הולך ומסדר את זה. אבל בגדול, אני מרגיש שאני יכול לבצע הערכה מושכלת בתחילת הדרך להרגיש את הניחוחות ולדמיין איך זה ייצא, ואם אני לא מרגיש טוב, לרוב אני לא משתתף ואני אומר שאני עסוק, מה שנכון".
הפעם הקודמת שלו באפריקה הייתה אחרי הצבא. שנה וחצי טייל ביבשת, עבר בקניה, זאיר, נמיביה, מלאווי, זימבבואה, בוצואנה ובמקביל עבד בכל מיני. היה שיפוצניק, מלצר בקייפטאון ושימש כאיש מכירות כשהוא משווק אקדחי דבק. בדיעבד, הוא מספר, זו הייתה ההתנסות הראשונה שלו במשחק.
גראד, 48, מתגורר בארבע השנים האחרונות בכפר סירקין עם אשתו שלי כהן, אוצרת הגלריה בבית האדריכל ביפו, אבא לבן, בן תשע, ולעלמה בת ארבע וחצי. הוא ירושלמי במקור, סנדוויץ' בין שתי אחיות, בן לאמא גננת ולאב מנהל עיזבונות בקרן היסוד. דבר בילדותו לא הסגיר את השחקן שהוא היום. גם העובדה שלפני לימודי משחק השלים תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים באוניברסיטה העברית ואף סיים בהצטיינות יתרה לא תרמה לעניין.
"אולי לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל אני כן זוכר שהרגשתי שאני הרפתקן ושיש לי מה להגיד, רק שתמיד הצנעתי לכת, במובן הציבורי. אף פעם לא אמרתי אני אכין את הקטע או אני אקשט את הכיתה. הרבה פעמים אמרתי לעצמי, אני דווקא יכול לקשט כאן לא רע, אבל מה, אני עכשיו אקשט את הכיתה, בוא נלך לשחק כדורגל בחוץ. לא ככה?".
וכשהלכת למשחק זה התקבל כצעד מוזר?
"היה בזה משהו מוזר או מפתיע, אבל אני אמרתי לעצמי בוא נלך ללמוד משחק ונראה מה קורה, מקסימום אני אעזוב אחרי יומיים".
איך בכלל מצאת את עצמך לומד מתמטיקה?
"הייתי באפריקה ואבא שלי אמר 'תחזור, אני ארשום אותך ללימודים'. הוא רשם למתמטיקה. אמרתי טוב, נלמד. הייתי טוב במתמטיקה, אז זה היה מתבקש. אני זוכר שב? שנה ראשונה היה לי ממוצע 98, הביאו אותי לכנסת לקבל תעודה, נשבע לך".
מרשים.
"כן, יש בי צד נבון".
מה נשאר לך מהמתמטיקה?
"אולי היכולת לראות את הדברים בצורה בהירה. קשה לי להסביר, זה יותר בתחושה, אבל זאת היכולת להיות בתוך סיטואציה מסוימת שיש בה הרבה אלמנטים ולהבחין בין עיקר לתפל, להבין מה באמת קורה עכשיו ומה סתם רעש רקע, וכבמאי וכשחקן זה עוזר לי להבין, בתוך הסצנה, מה הכי חשוב שיקרה עכשיו כדי שהכל יסתדר".
ומחוץ לסט, אתה מצליח לנטרל רעשי רקע כדי להשיג מטרות שהצבת לעצמך?
"לא ממש, אבל אם אני תפוס בלופ אני יודע שאני תמיד אדע לראות את העכבות בצורה בהירה, גם אם לא אצליח להעלים אותן. במתמטיקה אתה לומד מתי אתה יודע משהו ומתי לא, ואם אתה לא מכיר ולא יודע אזור מסוים זה גם סוג של ידע. חזק, הא?".
נקודות הציון בקריירה שלו רבות, הבולטות שבהן עוברות דרך "מרס תורכי" ו"מישהו לרוץ איתו" שזיכה אותו בפרס השחקן ב-2006. את שניהם ביים עודד דוידוף. בטלוויזיה השתתף ב"לתפוס את השמים", "בשורות טובות", "מרחק נגיעה", "אבידות ומציאות" ו"אמאל'ה" ובתיאטרון, בין היתר, היה שותף לשלגר "אישה, בעל, בית".
בראיון שנערך עמו ב"מעריב" לפני כשלוש שנים סוכם ש-2007 הייתה השנה שלו, לפני שנה פורסמה רשימה ב"הארץ" תחת הכותרת "30 סימנים שיעזרו לך לדעת שאתה צופה בסדרה ישראלית. צחי גראד בטוח יהיה שם". לפי רשימת המכולת החדשה שלו, עושה רושם שגם בשנה הקרובה צפוי מטח. תפקיד בסרט "שקרים בז'" של מאיה קניג, "הדילרים", תפקיד בסדרה "אורים ותומים" של אריאל בן בג'י, עונה שנייה ל"תמרות עשן" ודיבור עם רונית ויס ברקוביץ על "עניין של זמן".
במקביל, יש דרפט ראשון לפיצ'ר בבימויו. אגב, העובדה ש"תנועה מגונה", סרטו השני אחרי "ג'ירפות", לא זכה להצלחה גדולה, לא שינתה את הכמיהה שלו לקולנוע. "תנועה מגונה' היה סרט לא טריוויאלי ואני חושב שהמורכבות שלו עברה", הוא אומר. "זה היה פחות מהציפיות שלי, מודה, אבל גם 20 אלף צופים זה יפה ואני מרגיש שאני בתחילת הדרך עם כמה תעודות יפות".
איך אתה מרגיש ברגעים משמחים של הכרה, פרסים, סרט שהושלם?
"אני מודה שאני לא נורא חזק בזה, בשמחה. לא טיפוס שעף על המקומות של הרגש. אז אני שמח בפנים. תקוע עם המון שמחה".
וכמה התאכזבת כשההצגה האחרונה שבה שיחקת, "הקליינט" בתיאטרון גשר, ירדה כל כך מהר?
"שם הייתה לי אכזבה ושם התבאסתי והייתי גם קצת חסר אונים. איך שאני הבנתי, יבגני אריה לא מספיק אהב אותה ואיך שלא תשים את זה, זה קצת מעליב או יותר מזה".
איך אתה שומר על עצמך במצבים כאלה שלא להיפגע מדי?
"במקרה הזה מה שסיפרתי לעצמי זה שיבגני אריה הוא צייר מוכשר שאוהב את הציורים שלו וציורים של אחרים הוא פחות אוהב, כי אין לי ספק שתיאטרון אחר היה מריץ את ההצגה הזאת. אנחנו אפילו לא הגענו לעשר הצגות. זה באמת היה מאכזב".
זה היה תפקיד ראשי ראשון שלך בתיאטרון?
"אני חושב שכן. הייתי פעם בתיאטרון חיפה לילדים. טוב, כן, תפקיד ראשון".
אחרי שהצגה שלך יורדת, אתה ממשיך בביטחון לדבר הבא?
"בגדול כן. אתה יכול לדעת פחות או יותר מה אתה שווה. אחר כך נשאלת השאלה אם אחרים חושבים כמוך או לא, אבל זה כל הסיפור".
על מה אתה עדיין צריך לעבוד בעצמך?
"יש לי עוד מה ללמוד מבחינת עבודה עם אנשים, אני כן טיפוס של פריק קונטרול שרואה את הדרך שלו, אבל הגעתי כבר לדברים יפים ומדליקים. רק שזה דורש הרבה עבודה והתמדה, הרגלים שקשה איתם".
אגב, הרגלים, נראה שרזית.
"כן, קצת התנהגתי כמו בהמה עד לא מזמן, חבילות שוקולד נעלמו, אז אני מנסה לשמור על איזו צניעות. אולי חיים יותר בריאים. העניין הוא שאחת הסיבות שאני לא מצליח בדברים כאלה זה פשוט כי לפעמים אני לא באמת רוצה. זה הרי מין טריק שאתה עושה לעצמך. נגיד, לא מזמן היה לי שיא עולמי, שני לילות לבנים רצופים, כי הימים שלי נורא מפוזרים ומדי פעם אני אומר לעצמי, בוא, תעשה סדר . ועכשיו יצא לי להגיד, רגע, אולי אני אוהב את הברדק וזהו ואולי פשוט ככה אני, כמו הילדים האלה שכל הזמן רוצים להישאר ערים?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם