סוכן בטוח: על האלבומים של אינטרפול ובלונד רדהד
לכל שיר באלבום הרביעי של אינטרפול יש סיכוי להפוך להמנון. החדש של בלונד רדהד לעומת זאת נשמע לרוב כמו אייר ביום רע
אינטרפול, ''Interpol''
מהפנט. Interpol עטיפת האלבום
הסימנים הראשונים הגיעו מ-"Barricade" עם ריף הגיטרה הממכר שנתן מיד את התחושה שאינטרפול הם עושים את זה הכי טוב מכל הרכב אחר שמנסה לחזור לאפלה של שנות השמונים. הדרמה והאווירה הכבדה אינם מרפים לכל אורך
האלבום, וב-"Barricade" הם אכן מגיעים לשיא.
"(Always Malaise (The Man I Am" מטפטף גאונות במילותיו, בפזמון המלודי ומעל הכל בסיום המטמטם שלו, כשהגיטרה של קסלר והקול של בנקס מתחרים מי מהפנט יותר ואז נגדעים בפתאומיות, רק כדי להמשיך עם "Safe Without" ו-"Try It On" שמשככים את הכאב וסותמים את החור שנפער בנשמה. "All of the Ways" הכנסייתי ו-"The Undoing" חותמים את האלבום ונמתחים יחד ליותר מ-10 דקות.
שימו לב ל-"The Undoing", כי הרגע בו סם פוגרינו המתופף נכנס לענייניים יחד עם היבבות החוזרות של קסלר, הוא-הוא הרגע בו מתקבלת סופית ההבנה כמה הלהקה הזו ענקית ועושה את הכל נכון, בדיוק על פי הספר. להאזנה בריפיט.
בלונד רדהד, ''Penny Sparkle''
משעמם. Penny Sparkle עטיפת האלבום
דווקא לקראת סופו של האלבום, בשיר שמתהדר בשם "Everything Is Wrong" עוד מתפתחת תקווה קטנה, אך זה כבר מעט מדי ומאוחר מדי. אז למי שמצליח לצלוח את האלבום כולו מחכות בסוף שלוש רצועות מתוקות/מרירות - "Black Guitar" ,"Spain" וכאמור "Everything is Wrong", שאולי עושות את ההבדל ומנסות להזכיר שהלהקה הזו יודעת לכתוב שירים.
אחרי 15 שנים ושמונה אלבומי אולפן, בלונד רדהד בוחרים באלבום הזה כולו בקו שקט, רגוע שאינו מוביל לשום מקום ונשמע לרוב כמו אייר ביום רע וחסר מעוף. קאזו (כמו שהוכיחה על הבמה בביקור של הלהקה בארץ) אינה צריכה הרבה כדי לעורר עניין בזכות קולה, שיודע להגיע לגבהים מרוממי רוח כמו ב-"Not Getting There", למשל.
וגם אם היא החוליה החזקה בהרכב הזה, שלרוב גונבת את ההצגה, זה עדיין לא מספיק. בלונד רדהד צוללים עמוק מדי בתוך הדרים-פופ הבנאלי שלהם ושוכחים לחזור למעלה כדי לקחת אוויר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם