ספרינגפילד אהובתי: "הסימפסונים" מסיימים עונה
אי אפשר שלא להתאהב בספרינגפילד. כדי לטשטש את המונוטוניות בשגרה של העונה ה-18 הכניסו לנו את החומרים התקופתיים הכי רלוונטיים: סוגיות ג'נדר, מיתולוגיות אמריקאיות, תרבות המונים, טרנדים מתחלפים ומה לא, אבל עדיין כל מפגש עם דמויות שתקועות בזמן, ולא יכולות להיחלץ ממנו, עוטף את אלון הדר בתחושת עצבות
לא גדלו, אנחנו כן. הומר יח''צ
בארט והומור סימפסון לא גדלו עם השנים, אבל אנחנו כן. 18 עונות אחרי, אנחנו כבר לא נמצאים באותו מקום בו היינו. ואני לא מדבר על החשיפה לסדרות קרטונס חדשות שמתחו את קו הסאטירה, הסלפסטיק והנועזות. אני מתכוון למפגש עם הסימפסונים במובן הכי אישי שיש. כמו להיתקל בחבר מתיכון, עשרים שנה אחרי. מאז מסיבת הסיום התפתחתם בקצב אחר. זה יוצר ריחוק, שרק האהבה (אם קיימת) יכולה לצמצם את הפער הבלתי נמנע.
כל מפגש עם דמויות שתקועות בזמן, ולא יכולות להיחלץ ממנו, עוטף אותי בתחושת עצבות. כשבארט והומר השתעשעו בשטויות שלהם בעונות הראשונות זה היה חינני, מתוק ופעמים רבות הדבר המצחיק ביותר בטלוויזיה. תסריטאים שאלופים בבניית דמויות שנעות על הקו הדק בין מודעות לחוסר מודעות, ושיש להם ראש אינפטילי במובן הטוב של המילה, מגישים לכם על מגש פלסטיק אדום של מקדונלד'ס את כל חלומות הילדות הפרועים. אבל אין שום דבר מנחם לראות קשיש אוכל ביק מק.
תקועים בזמן. הסימפסונים
צילום: יח''צ
אז איך בכל זאת אנחנו מתגלגלים מצחוק? יוצרי הסדרה בנו עולם מפתה, נעים ומשובב לב. שמים כחולים, מדשאות ירוקות, קווי מתאר נהדרים. אי אפשר שלא להתאהב בספרינגפילד. כדי לטשטש את המונוטוניות של השגרה הכניסו את חומרים תקופתיים הכי רלוונטיים. סוגיות ג'נדר, מיתולוגיות אמריקאיות, תרבות המונים, טרנדים מתחלפים ומה לא.
טיפוס א-מיני. בארט יחצ
דווקא מהפרק ההוא נעדר הגיבור הבלתי מעורער של הסדרה, בארט סימפסון. בפרק השני הוא חזר ביג טיים, עמוק לתוך כורסת השירות הפסיכולוגי לילדים של ספרינגפילד. "ההתנהגות שלו אופיינית לגיל 7", אמר המאבחן. "אבל הוא בן 10", עונה מארג'. תחילת גיל ההתבגרות, אבל רחוק מהתפרצות המיניות הראשונה.
בארט כטיפוס א-מיני, טומטום (אדם שאברי מינו פנימיים)
במונחי ההלכה היהודית. במקום להעביר אותו טיפול אינטנסיבי, המטפל שולח אותו לנגן בתופים. בארט כה מצטיין, עד שהוא נחשב לשם החם בסצנת הג'אז העולמית. אבל בלי טיפול ארוך גם ההצלחה הגדולה ביותר לא תשנה את חייו. לא תגרום לו לאושר גדול, להתפרצויות של רגש. כי בארט הוא דמות שמודחקת לגמרי מרגשותיה. השטויות הבלתי נגמרות שלו הן כביש המילוט מהתבוננות פנימה. מסתכל בעיניים משתהות על העולם, שעבורו הוא לונה פארק אחד גדול. משעשע ומסוכן כאחד.
בשיא ההצלחה נושך אותו טיגריס באמה וקוטע את הקריירה המזהירה. חבריו ללהקה מארגנים לו ערב התרמה ("שני שירים, שמונה שעות אורך"), שבסופו הוא מחליט להעביר את הכסף לטובת גן לחיות חוסות בהנהלת אחותו. הוא אינו מתאבל לרגע על האובדן וההחמצה. האם באמת יש לו לב?
"הסימפסונים", יום שישי, יס קומדי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם