מצאו את ההבדלים: על "מצב משפחתי"
דווקא הפורמט האחיד-בבסיסו מאיר את הגיוון המופלא ואת השוני שבין מושאי "מצב משפחתי"
בשעה טובה רואה עתה אור אלבום גדול ומרשים שמציג מבחר מתוך הפרויקט רב-השנים. הפורמט תמיד קבוע: טורי טקסט שמציגים עובדות על המשפחה המצולמת ותמונה אחת גדולה מרובעת.
עטיפת הספר. "מצב משפחתי" יח"צ
צריך להיזהר כדי לא לגלוש לקלישאות כשכותבים על "מצב משפחתי"; לא מפני שיש בהכרח משהו רע בקלישאות, אלא משום שהאלבום הזה מצליח - וזה כמעט נס - לחמוק מהן כל הזמן ובכל זאת להישאר (בהיעדר מילה אחרת) פשוט מקסים לגמרי ומקומי מאוד. כי זה הרי מסע שנועד לגלות את פניו של הישראלי והתוצאות מסקרנות. המודל הקבוע בבסיסו של התמונה ושל הטקסט המלווה אותה מצליח לחמוק מן האחידות ולהאיר דווקא את השונה ואת המגוון.
האחידות כופה כאן דווקא התרכזות ומבט אמיתי בוחן. אחת הדמויות ברומן "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" של מילן קונדרה מזהה ברגע חד אחד את ההנאה שבחזרה על הדברים. "מצב משפחתי" מבוסס בדיוק על הנאה כזו: אתה יודע בדיוק מה תקבל מדי שבוע - ובאלבום הזה: מדי כל כפולת עמודים - אבל בעצם אינך יודע דבר. השאלות תחזורנה שוב ושוב אבל התשובות לעולם אינן דומות.
"מצב משפחתי" מצליח להדגיש את ההבדלים בין בני האדם דווקא בעזרת הפורמט האחיד. אחידות שאינה מאחדת אלא מייחדת ומבדלת - זהו המצב המשפחתי.
הנה נדמה שוב שאין דרך לחמוק מן הקלישאות ואולי מוטב על כן לאמץ אותן ולפעול בעזרתן: החברה הישראלית מתגלית באלבום הזה על פניה הרבים ברגע אחד ולא אמיתי שבו כולם שווים בפני המצלמה: ממשפחה מבית שאן דרך קומונה בהרדוף ועד פועלים סינים שחולקים דירה באזור התחנה המרכזית בתל אביב; כולם כלואים באותה מסגרת רבועה, עונים על אותן השאלות.
אפשר לטעון שגם זו דרך להנציח את שקר השוויון; אבל נדמה לי שיותר מכול מצליח "מצב משפחתי" להבליט את הריבוד שבתוך האחדות, להימנע מהשטחה, להעניק מקום אמיתי לכל שכבות החברה ומרכיביה.
כלומר, כמעט לכל שכבות החברה. כי בין הבורגנים המבוססים וההומואים הצעירים, הישישה המקסימה מתל אביב וקהילת פגועי המוחין מירושלים הופכת הבחירה שלא לצלם משפחות שמתגוררות בשטחים (החלטה שמוסברת בספר בטעמים פוליטיים שטחיים בלבד: "בשמחה, כשתחזרו לארץ") למציקה במיוחד.
זו זכותם של היוצרים, כמובן; אבל הפרויקט הזה בוודאי היה יוצא נשכר מעוד מנה קטנה של השעיית השיפוט ושל ויתור על הקנטור; שהרי עם יישובים לא מוכרים בנגב דווקא אין כאן בעיה. במצבו הנוכחי הוא מרים ידיים נוכח הדבר היחיד שנותר נורא מכדי שיתועד.
אבל אם נישאר במסגרת הדיון ההוגנת יותר, זו שבוחנת את מה שיש ולא את מה שאין, הרי שגם אקט הדפדוף מדגיש את האחדות המבדלת: אם הרומן, כפי שטען מיכאל בחטין, הוא הצורה הספרותית הדמוקרטית ביותר כי הוא מעניק קול לכל שדרות החברה, הרי שהפרויקט של הזוג אברהמי הוא הצורה התיעודית הדמוקרטית ביותר, שמצמידה גב אל גב משפחה של נישואים שניים מאבן יהודה עם זוג ערבי
יפני מחיפה.
חלק מיוחד באלבום מוקדש לפרויקט צד בשם "מעקב משפחתי" שבמסגרתו עוקבת רלי אברהמי מזה קרוב לעשור אחרי שבעה זוגות ומתעדת אותם מיום חתונתם ואילך. התמונות הן הפעם במובהק העיקר; ושוב מתגלה השינוי התמידי-שאפשר כמובן לצפות לו בחלוף עשור; ובכל זאת הוא תופס את המתבונן במפתיע, כופה התבוננות מוקסמת שאינה שוכחת גם להיות מוטרדת: השנים החולפות מתכווצות כאן לשש תמונות, והשינויים על כן פתאום ניכרים מאוד. מקבץ התמונות הזוגיות ואחר כך המשפחתיות מוחק את תודעת הזמן ובה בעת חובט בעזרתה במתבונן. המצב המשפחתי הוא עניין פרדוקסלי להפליא.
אני מחזיק בבית אלבום של משה מילנר ויהודה סלומון, צמד הטייס-צלם שפרסמו אלבומים של צילומי אוויר מרחבי הארץ. אצלי מונח אלבום ירושלים שלהם, וכמה מן התמונות המרשימות בו הן של קיבוץ, אנשים שנראים דומים כל כך אלה לאלה: חרדים בכותל, מתפללים בהר הבית - שטיחים ארוכים של אנשים
שכל ייחודם בהיותם ביחד.
"מצב משפחתי" עושה בדיוק את ההפך, מעניק פנים לאנשים המקופחים ביותר, האנשים הרגילים שגם אם יש להם עבודות מעניינות או איזו מגבלה בלתי נראית לעולם לא יקבלו קול בשום מקום אחר. כל הרגילים האלה - בכל זאת אין בהם דבר מלבד ייחודיות.
"מצב משפחתי", רלי אברהמי ואבנר אברהמי, מודן וקרפד, 251 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם