קו המשווה: נפיחויות ניטשה
זרטוסטרא מיושן גם בתרגום אילנה המרמן, הפשטות הטובה של אפרת שטיגליץ, והחן של שחר-מריו מרדכי
- מנחם בן על "מחוברים" וברי סחרוף
אז נכון שבן זוגה היקר של אילנה המרמן, יורגאן ניראד, שנפטר לפני עשר שנים, כתב מסה על ניטשה, המובאת כאן בסוף הספר, ונכון שהמבוא של המרמן והערותיה בגוף התרגום הם כרגיל רבי-עניין וטעם (היא בעצמה אגב מודה בתיעוב החלקי שיש לה כלפי הספר הזה), ובכל זאת, חבל שהמרמן השחיתה את זמנה ואת זמננו על ההבל הזה. גם כמחוות אהבה לבן זוגה לשעבר, זה מוגזם.
רק כדי שתבינו על איזה התפייטות נחותה מדובר, הנה קטע לדוגמא וככה זה לאורך כל מאות עמודי הספר: "שביל אשר עלה, סורר-ומורה, דרך דרדרת, שביל מרושע, בודד, לא עשב בר לא ערער לא ליבבוהו עוד: שביל הרים חרק תחת מרי רגלי. עלי חירוק חצץ מלעיג פוסעת ורומסת דומם כל אבן חלקלקה תחתיה: ככה פילסה לה דרך כף רגלי. מעלה - למרות הרוח שמשך אותה מטה, תהומה, רוח הכובד, שטני ואייבי המושבע" (עמ' 239).
כשכל הנוסח הזה מעורב במשפטים המנסים לשכנע אותנו שאלוהים מת, כפי שטוען זרתוסטרא, כל העניין הוא בלתי נסבל: "חרפה היא להתפלל! הן יודע אתה: השטן הפחדן שבך, שנוח לו לשבת בחיבוק ידיים ולשקוט על שמריו - השטן הפחדן הזה מדבר על ליבך ואומר: 'יש אלוהים!'" (עמ' 268).
ככל שאני יודע (וסליחה אם אני טועה) המרמן עצמה לא בדיוק מאמינה באלוהים, אבל גם זו לא סיבה מספיק טובה לגייס לצידה את זרטוסטרא, שכבר תומאס מאן אמר עליו (כמובא בהקדמה של המרמן), כי הוא "לפעמים נוגע ללב ולרוב מביך - בן בלי דמות כושל הגובל בגיחוך" (עמ' 17).
חן גדול של פשטות וישירות מונח על ספרה האוטוביוגרפי כמדומה של אפרת שטיגליץ, "הכל בסדר" (הוצאת מודן), הסובב בעיקר סביב סיפור חייה העכשווי, שמוקדו גילוי טרשת נפוצה בגופה, והוא כולל גם עניינים נוספים: גירושים, בדידות, התנהלות מול ילדיה, בעיקר אחד מהם, שסופגים לא סופגים את הגירושים, עיסוק יתר בעצמה, אימוץ גור חתולה וחיפושי אהבה ודייטים כושלים מזן אתרי ההיכרויות באינטרנט.
"במשך שבוע נפגשתי עם שלושה גברים. אף אחד לא היה דומה לתמונה שלו באתר, ומיד כשראיתי אותם לא עניין אותי לדעת כלום על אף אחד מהם ולא רציתי לספר להם כלום על עצמי. רציתי לא להיות בכלל או לפחות להיות אחרי
אחר כך קורה משהו עם מישהו. סוג של זיון לא ממש רצוני. ואחר כך דווקא כן נוצר קשר ממשי עם מישהו, ואז פורצת המחלה במלוא שתלטנותה, והמספרת בכלל לא מעלה על דעתה מה שאני נטיתי לזהות: הקשר האפשרי בין הכדורים נוגדי הדיכאון שהיא לוקחת לבין כל ההפרעות הנוירולוגיות, שמהן התחילה לסבול (הרגשת נימול וכאלה), גם אם הרופאים יפסלו לגמרי, כמובן, את מה שאני חושד בו.
מאחורי כל הפשטות הטריוויאלית הזאת של החיים מסתתרת דרמה גדולה בסך הכל. הספרות הישראלית עמוסה בספרותיות, וחסר לה, מאוד חסר לה, דיבור ישיר. ואפרת שטיגליץ מספקת אותו.
עוֹד רֶגַע וְאֶפְשָׁר שֶׁהִיא תָּסֵב אֵלָיו רֹאשָׁהּ,/ שָׁדָהּ יָצִיץ מִגּוּפִיָּה שֶׁקָּנְתָה לוֹ בְּמַדְרִיד./ וְהוּא יִלְבַּשׁ קוֹלוֹ לְהָשִׁיב לָהּ לְחִישָׁה;/ דַּמְיַנּו A perfect day כְּשֶׁבָּרֶקַע שָׁר לוּ רִיד.
אמנם לא מצאתי בספר שיריו החדש והדברני מדי בחלקו של שחר-מריו מרדכי "תולדות העתיד" (הוצאת אבן חושן) שירים נוספים ברמה של הסונטה היפהפיה שלו "שונאת: סיפור אהבה?", אבל יש בהחלט עניין בצעיר הזה, הנע בין געגוע אידילי לנשים (שאליהן הוא מתאדש לא אחת בחיים האמיתיים) ובין אהבת גברים. כאן שורות הזייה מתוך סונטה אחרת, "סונט שקספירי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם