מועקת הזרות: ביקורת על "פרויקט לזרוס"

קרעי הטרגדיות שאלכסנדר המון תפר ליריעה אחת של צללים, מהווים יצירה שלמה ועוצמתית החושפת את פצעי הזרות ומוציאה את הקורא משלוותו

תלמה אדמון | 16/9/2010 14:30 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"אתה לא צריך לדעת הכל", אומר לו הצלם רורה, שותפו למסע. "מה שאתה צריך לדעת לעשות הוא לסתום את הפה ולהפסיק לשאול כל-כך הרבה שאלות. אתה צריך להירגע". אבל המספר, ולדימיר בריק, גיבור הרומן, אינו יכול להירגע. חוסר מנוחה ועצב עמוק הם מנדבכי אישיותו.

כבוסני יליד סרייבו המבקש לעצב לו חיים אמריקאים בשיקגו, הוא כלוא בתוך עברו ואינו מצליח לממש משהו משאיפותיו. למשל, להיות בעל ראוי לאשתו האמריקאית, מנתחת מוח, שעולמה ברור ומוחלט. או לכתוב את הספרות שהוא רוצה לכתוב.
 
פרויקט לזרוס
פרויקט לזרוס כריכת הספר
 
הבוז העצמי של בריק דבק בתחושת חוסר האונים שלו. בתעייתו המתמדת בנבכי האמריקאיות שגם לה הוא בז, הוא נוגע בסיפור אפל על מהגר יהודי מתחילת המאה העשרים. הוא גומע את פרטי חייו ומותו של לזרוס אוורבוך, שניצל מפרעות קישינב ונרצח ביריות בביתו של מפקד משטרת שיקגו. בריק דבק במשימה חסרת פשר, לכאורה: לחקור את סיפורו של אוורבוך ולכתוב עליו.

הוא לא עושה זאת בלהט. אין בו אנרגיה שיכולה לייצר להט. כל מעשיו רפים. בחברת רורה, חבר ילדות שפגש במקרה בשיקגו, הוא יוצא למסע בעקבות לזרוס. לשם כך עליהם לחזור על עקבותיהם שלהם.

במזרח אירופה הם פוגשים בתחילת המאה העשרים ואחת רק עוני, עליבות ופשע. הם נוסעים בחברת נהגים מותשים ושיכורים ורמאים המסכנים את חיי הנוסעים. הם אינם מגלים פרטים חדשים על אוורבוך, אך מעמיקים אל תוך עברם המעיק, שבים לזכר המצור על סרייבו של תחילת שנות התשעים, כשהמוות נזרע ברחובות והכאוס הניח לפושעים להנהיג את חיי העיר.

תמונה קודרת עולה מתיאורי הזרים המתאמצים להתערות בקישינב של 1903, בשיקגו של 1908, בבוסניה השסועה ב-1992. לכאורה, אין קשר בין המקומות והאנשים בתקופות השונות. אך אלכסנדר המון, מהגר בוסני-סרבי-אוקראיני, שנאלץ להיות לסופר אמריקאי, מתאר את עקרונותיה של מציאות כלל לא בדיונית.

המוות בא בקלות בעולם שהיה ונשאר מנוכר לזרים, למהגרים, לעניים, לבני המיעוטים, לנאבקים

על שרידה. אם בריק הסופר אמור לייצג את התקווה, בהיותו האמן שיצביע על העוול, כי אז לאנושות אין תקווה. ובאמת, מתוך סיפורו האישי של בריק, שהזרות מוצצת את אונותו, ומתוך סיפורו הנורא של לזרוס, ומתוך גלגוליו האלימים של הצלם, מתבהר רק חוסר התקווה.

התצלומים המלווים את הפרקים בשחור-לבן ממחישים את התוגה שחש בריק בכל מקום. הדמויות המוזרות ומקטעי הנוף האורבני הנטוש שבים ומפיצים תחושה לילית מאיימת. המתבונן אינו יודע מה הוא רואה וחרדת דיכאון משתכנת בליבו.

דווקא חדלונו של המספר שיצר המון, מדגיש את כוחו העצום של הסופר שכתב את "פרויקט לזרוס". קרעי הטרגדיות שהמון תפר ליריעה אחת של צללים, מהווים יצירה שלמה ועוצמתית החושפת את פצעי הזרות ומוציאה את הקורא משלוותו.
 
אלכסנדר המון, "פרויקט לזרוס", מאנגלית: טל ניצן, הספריה החדשה,  297 עמ'

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_tarbut/literature/ -->