הוליווד כבר לא זוכרת: מתכוננים לפסטיבל הקולנוע בחיפה
קתולית אדוקה הכורתת ברית עם מחבל מתאבד, קתולית אדוקה אחרת שקמה לתחייה בידי צלם יהודי, זר העושה נסים בתושבי עיר גבול טורקית וצמד רוסים הכלואים באי מבודד. פסטיבל הקולנוע של חיפה שייפתח בסוכות לא ממש הולך על הבנאליה
אבל גם המיומנות שבנזירות המקום אינן מסוגלות לשאת את ההתייסרות מרצון של הנערה - הרעבה והענשה עצמית - ומגרשות אותה מהמקום הדתי חזרה אל הציביליזציה החילונית. בצר לה, שבה סלין הביתה אל דירת פאר הממוקמת באיל סן לואי היוקרתי. אביה הוא פקיד ממשל בכיר ואמה היא אשת חברה מרובת עיסוקים. כך שמהם לא תצמח לסלין שום ברכה. בוודאי שלא בדרך התיווך אל המושיע מנצרת.
לא להחמיץ. "הדוויז" יח''צ
סלין היא גיבורת סרטו של ברונו דומון, "הדוויז'", שיהיה אחד הבולטים בסרטי פסטיבל חיפה ה-26 שייפתח בסוכות. דומון ("האנושות", "פלנדריה") - מהנוקבים והחשובים בקולנועני אירופה הוא פרובוקטור במודע, ומובן מאליו שאינו מתכוון להותיר בשאננותם את היחסים הנרקמים בין הנוצרייה האדוקה למוסלמי הצעיר.
אותו יאסין, שבאמת מתאהב בבתולה הקדושה סלין האוסרת עליו לגעת בה, מציג אותה בפני אחיו המבוגר נאסיר, המאוהב רק בנביא מוחמד. בין שני הפנאטים הדתיים נרקמת אחווה מסוכנת שרק מתחזקת כאשר נאסיר נוטל את סלין לסיור במחנות הפליטים בלבנון ובתוך כך מדגים בפניה את ההיגיון של היות האדם שאהיד בשירות אלוהיו.
דומון, בסגנון בימוי עצור ובלתי פוליטי בעליל המשתדל לחקות את רובר ברסון הגדול, מוליך את הגיבורה שלו אל מסקנה סקנדליוזית שקתולים מאמינים ודאי יראו בה חילול קודש חמור. לא להחמיץ.
אם סלין המאמינה מוצאת את ישו עמוק בתוך הוראות הביצוע של מוחמד, הרי שכריסטין, גם היא קתולית חרופה, מעדיפה את חברתה המנחמת של מריה, אם הצלוב. כריסטין (בגילומה המרשים של סילבי טסטוד) היא צעירה נכה הלוקה בטרשת נפוצה שכבר אוכלת את מערכת העצבים שלה ומונעת ממנה כל אפשרות של תזוזה והפעלת ידיים.
תקוותה למרפא מתנקזת אל העיר לורד שבדרום מערב צרפת, אשר במעיינות סביבה התגלתה בשנת 1853 מריה מלכת השמים לברנדט הקדושה ומאז משמש המקום כאתר הצליינות מספר אחת של הקתולים.
"לורד", סרטה הצרפתי של ג'סיקה האוזנר האוסטרית יצטרף בפסטיבל חיפה הקרוב ל"הדוויז'" בדיון קולנועי מבריק במהותה של האמונה הנוצרית שנעה בין פגאניות ילדותית לאקסטטיות אורגזמטית.
האוזנר, במבט כאילו דוקומנטרי, מצלמת את היומיום בעיר הצליינים וחושפת בכך את מנגנוני ההפעלה התיירותית על מלוא קשת הממבו-ג'מבו האמוני שמנצלים באופן ציני את פגמי הגוף והנפש של המאמינים הנכים, הנוהרים לעיר המרפא הממוסחרת.
אל העמדה הכאילו סקפטית הזו משחילה האוזנר התבוננות בוגרת ואמפתית המיישירה מבט אל הקשר בין הגוף לנפש ומשתדלת לנסח את העומד בין אמונה דתית ליכולות יצירה רוחנית ובין מוות קליני להתחדשות בנוסח הקימה לתחייה של ישו.
ממבו-ג'מבו אמוני. ''לורד''
יח''צ
למצוץ את הכאב
ובתיאום מושלם עם צמד הקתוליות המאמינות סלין וכריסטין תגיח לחיפה גם אנג'ליקה הפורטוגלית, גיבורת הסרט "המקרה המוזר של אנג'ליקה" שהכין זקן השבט מנואל דה אוליברה בן ה-102.
אנג'ליקה, שנישאה ימים ספורים לפני פרוץ עלילת הסרט, מתה בלילה גשום אחד ושליח מטעם המשפחה המתאבלת יוצא בהול מבית האבלות כדי לאתר במרחביה החשוכים של העיר אופורטו צלם שינציח את האישה היפה בטרם קבורתה.
לאחר חיפוש נואש מגיע השליח לפנסיון שבו מתאכסן איזאק הצעיר, שמתעסק בעיקר בצילום אמנותי. למרות הבקשה המשונה משתכנע הצלם ויוצא למשימתו המקצועית. והנה צצה בעיה: מדובר במשפחה קתולית אדוקה שאחת מבנותיה היא שוכנת מנזר. מצד שני איזאק הוא מבני היהודים. מה יהיה? פסק הלכה זריז שמוציא הכומר המקומי פותר את הבעיה.
לא ברור דיו. "קוסמוס" יח''צ
"אנג'ליקה" הוא סרט שדה אוליברה כבר ביים ב-1952. כעת הוא מגיש גרסה חדשה לסיפור שבא לתהות מה ניצחי יותר - הנשמה או האמנות. איזאק הגיבור קורא פה תיגר על עיני הבשר האנושיות שמסוגלות לראות רק את הקליפה שמולן אך לא את תוכנה העשיר.
הוא, הצלם האמן, יודע לפורר בעדשותיו את קליפות המציאות ולחוות את הטרנסצנדנטלי שמעבר להכרה. כמו עבודותיו הקודמות של בן האלמוות הפורטוגלי גם "אנג'ליקה" מבליט צילום סטטי, שוטים ארוכים, טקסטים מלאכותיים המוגשים בדקלמנות דידקטית אך בעלת קסם פואטי רב.
וכמו בכל סרטי דה אוליברה ב-20 השנים האחרונות גם הפעם מגלם הנכד שלו, השחקן ריקרדו טרפה, את הדמות הראשית.
משיח, או נביא, אולי הילר או שאמאן. קשה לדעת מה טיבו האמיתי של הזר המאוד מוזר שנקלע לקארס בעיצומה של סופת שלגים ובעת תמרוני צבא טורדי שלווה. קארס משמשת כנקודת גבול בין
טורקיה וארמניה ובה מתחוללים הנסים והפלאות שמסתופפים יחד בתוך עלילת (?) "קוסמוס" שביים ריאה ארדם הטורקי, מי שהכין את יצירת המופת "ימים ורוחות" שכבשה את פסטיבל חיפה לפני שנתיים-שלוש.
אותו זר - סתור שיער, לבוש ברישול ונטול תעודת זהות - נופל כמו משום מקום על התושבים מרובי הצרות וגואל אותם. לא את כולם, אבל את הנכים והחולים, היתומים והבודדים. לעתים די לו בנגיעת יד או בחיבוק או בליקוק לשון ולפעמים הוא ממש נאלץ למצוץ החוצה, פשוטו כמשמעו, את הכאב המעכיר את חייו של הפגוע.
אין ספק מדובר בדמות סמלית, אולי דתית ואולי פוליטית, שארדם איננו מתנדב להסביר אותה לכל אורך סרטו מעורר ההתרגשות, גם אם לא ברור די צורכו.
האחרון שהציב בתוך הפריים הקולנועי דמות פלאית מעין זו היה פייר פאולו פזוליני בסרטו החידתי "תיאורמה". ארדם אפילו מרחיק אל מעבר לגבולות שעיצב פזוליני ושם בפי גיבורו טקסטים בהירים/סתומים מהקוראן, מהתנ"ך, מקירקגור ומה"ראמאיאנה", ספר הקודש ההינדי.
"קוסמוס" הוא סרט מורכב, אולי אפילו יותר מדי מורכב מכדי שניתן יהיה לפענח אותו בצפייה ראשונה וללא הסתייעות במפתחות חוץ קולנועיים. אך כהתנסות קולנועית מדובר כאן בטלטלה של ממש.
קסם פואטי רב. ''המקרה המוזר של אנג'ליקה''
יח''צ
האיש הצורח מצ'אד
סאונד, רק סאונד. אין דיאלוגים בכלל וגם העלילה מוגשת במשורה. סאונד הוא שמו האחד והיחיד של "ארבע פעמים" של האיטלקי מיכלאנג'לו פרמרטינו. קולות שריפה, דנדון משכוכית העדר, נביחת הכלבים, שיעול אנושי, גריפת אשפה, צלצול פעמון הכנסייה, חריקת דלת, פעיית גדי שזה עתה נולד, המולת תינוקות, טרטור מנוע, טפטוף הגשם, דרדור תופים, ציוץ ציפורים. ועוד אלפי קולות הטבע שקמים על התמונה כדי להאפיל עליה.
פרמרטינו, שזה סרטו השני כבמאי (עשה ב-2003 את "המתנה" עטור הפרסים) הלך הפעם על עבודה ניסיונית שבמהלכה הוא מתאר חיי כפר כהווייתם, כאשר העזים הן גיבורות סיפור המעשה ולאו דווקא הרועים שמוליכים אותן לאחו. סרט מהפנט שזקוק למערכת הגברה נאמנה במיוחד ורצוי שפסטיבל חיפה יצטייד הפעם באחת שכזאת.
וכדאי שבחיפה תהיה במצב היכון גם מערכת הקרנה מעולה, אחרת תיפגם ההנאה הצרופה שבוקעת מ"איך סיימתי את הקיץ" של אלכסיי פופוגרבסקי הרוסי, שגרף לפני כמה חודשים את פרסי המשחק והצילום המצטיינים בפסטיבל ברלין.
מיתוסים מהברית הישנה. "האיש הצורח" יח''צ
סרט זה מתמקם באי ארקטי מבודד המצוי בקצה הצפון-מזרחי של סיביר שם מאכלסים שני בני אדם - אחד בוגר, אחר צעיר - את תחנה המעקב המטאורולוגית שאמורה להזהיר מפני תנועות קרחונים.
שאלת ההישרדות הפיזית במקום הזה מקבלת שדרוג מטאפיזי באותו הרגע שבו הצעיר (גריגורי דובריגין המעולה) מקבל באלחוט משימה קשה; עליו לבשר לשותפו המבוגר (סרגי פושקפאליס הנפלא) כי אשתו ובנו נספו בתאונת דרכים אי שם בלב רוסיה החמימה.
הצעיר אינו מסוגל להוציא לפועל משימה זו ומעדיף לאבד את שפיותו, להתמודד מול דוב לבן וכנגד מתקן קרינה גרעינית מסוכן, ובלבד שלא לאבד את אנושיותו בעצם ביצועה של משימת הבשורה המרה.
פופוגרבסקי מצליח למצות את המרב מהנתונים הגיאוגרפיים של אתר הצילומים ומערכת היחסים אב/בן העומדת בין שני הגברים המבודדים המאכלסים את האי מרימה את העלילה לדרגה של משל אקזיסטנציאליסטי.
אב ובן הוא גם לוז הסיפור ב"האיש הצורח" שביים מחמט סאלח הארון שהוא למעשה הקולנוען הפעיל היחידי במדינת הענק האפריקנית צ'אד. אדם הוא גבר כבן 50 שבצעירותו היה אלוף שחייה וכעת הוא איש התחזוקה של בריכת השחייה בבית מלון מפואר בעיר הבירה נג'מנה.
בנו עבדל מסייע לו במלאכה משרת שלווה זו, אך רק עד שהמקום עובר לבעלותם של אנשי עסקים סיניים. אלה מחליטים לקצץ בכוח האדם. אדם מועבר מתפקידו ובנו עבדל יורש את כהונתו. האב, אולי כנקמה ואולי כפתרון כלכלי, מוסר את שם בנו ללשכת הגיוס המקומית התרה אחר חיילים חדשים שיילחמו במלחמת האזרחים בת עשרות השנים בצ'אד.
הבן מגויס, האב זוכה מחדש בעבודתו אך לא בשלוות הנפש. ב"האיש הצורח", שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן האחרון, עושה הארון שימוש מושכל בכמה מיתוסים מהברית הישנה והחדשה. עקידת יצחק, מרד אבשלום, הצליבה והפיאטה. ארגונם על הבד של המיתוסים המערביים לצד הבלטת המסורת האפריקנית שאיננה מבטלת את עצמה מפני הניאו-קולוניאליות זוכים לתמיכה נאותה מכיוונו של הצלם הצרפתי לורן קאנטה שמוכר היטב בארץ בשל עבודתו בסרטים כמו "אור" "אבנים" או "תהילים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם