קרקס אלתרמן: על "צרור נפלאות הקרקס"
הצגת הילדים "צרור נפלאות הקרקס", שתוצג בפסטיבל "צלילי ילדות" בתיאטרון חולון, מבוססת על כתביו של נתן אלתרמן. "השפה היא אלתרמנית לגמרי. במובן מסוים, לא אכפת לי שילד לא יבין כל מילה", אומר הבמאי רועי בירן
לרגל 100 שנה להולדתו של אלתרמן, החליט בירן לקחת את סיפורי הילדות שלו ולהפוך אותם למציאות. הוא התאים לבמה ולכל המשפחה את קובץ השירים "צרור נפלאות הקרקס", ועכשיו השחקנים יוצאים לדרך בתנועה, שירה, נגינה ומשחק. חמישה שחקנים מצוידים במזוודת פלאים, כלי נגינה, תפאורת אוהל קרקס והפתעות ליצניות יוצרים במשך 50 דקות קרקס של פעם, של אריות ופילים ומתעמלים מעופפים, קרקס בו גם ההורים הופכים לילדים.
ההצגה הזאת והצגות נוספות יעלו בפסטיבל "צלילי ילדות" בתיאטרון חולון, החוגג השנה עשור ומתקיים בחוה"מ סוכות, בתאריכים 28-26 בספטמבר ביוזמת עירית חולון ותיאטרון חולון ובניהולו של גיא תלם. בזמן שנשמעות תלונות חוזרות על צמצום השפה, בירן החליט להיצמד לעברית האלתרמנית.

הצגה שבה ההורה לא פחות נהנה. ''צרור נפלאות הקרקס''
יח''צ
שחקני התיאטרון גיבשו החלטה מודעת, ולא נגעו בשפה כלל. "לא שיניתי פסיק אצל אלתרמן," מדגיש בירן. "ההיפך. ניסיתי לחדור ולהעמיק כמה שיותר. השפה היא אלתרמנית לגמרי עם המון הקשבה אליה. נגענו בה בחרדת קודש. במובן מסוים, לא אכפת לי שילד לא יבין כל מילה".
על פי בירן, כיום מושם דגש יתר על ההבנה השכלית ופחות על החוויה השלמה. "ילד, בתפיסה שלי, קולט, ולא רק בשכל. אולי זו כפירה בכל מיני תיאוריות חינוכיות של זמננו, אבל ילד קולט בשאר החושים שלו לא פחות. אם הוא נתקל במשהו משחקי ומוסיקלי, הוא יכול להבין הרבה.
גם אם הילדים פספסו מילה, הם לגמרי איתי, הם ממשיכים איתנו. אלתרמן כותב על הרוכבת על הסוסים: 'ושפתיה שני, חיוכים שולחות,' שזה משפט קשה תחבירית. השחקנית
שלנו רוכבת ושולחת חיוכים, וברור לי שהילד מבין את זה".
אנשי התיאטרון קוראים תגר נגד המושג הפופולרי "הצגה לכל המשפחה". ההצגה עושה מאמץ להיות עדינה ולא לשבור את הנאיביות הילדית. "כשאומרים 'לכל המשפחה', בדרך מתכוונים שהמופע מיועד לילדים, ההורים יכולים לבוא בלי לשלם כרטיס. ומה שהם צריכים לעשות זה לחכות שייגמר", מבהיר בירן.
"אני מנסה ליצור הצגה שבה ההורה לא פחות נהנה. ההצגה מדברת אל ילדים והורים, מצחיקה ומרגשת. הילדים ניזונים מההומור היותר פשוט, מהליצנים והסלפסטיק. ההורים קולטים את השנינות את התחכום של אלתרמן בשפה. אני שומע צחוק של מבוגר מקצה האולם ואז את הילדים משתוללים מצחוק. גיליתי שההומור הנאיבי מצחיק את ההורים עדיין ומרגש אותם מאוד".