אכזריות בלתי נסבלת: ראיון עם ארתור יעקובוב

בגיל 25 ארתור יעקובוב לקח מצלמה ליד, והתחיל לשאול את בני משפחתו שאלות. אבא דיבר על האלימות. אמא דיברה על הגברים במשפחה שהפכו אותה לשפחה. סבתא דיברה על סבא שהכה אותה. וסבא המשיך לקלל את סבתא. סרטו "בגוף שלישי", שיוקרן בפסטיבל חיפה, הוא תיעוד מטלטל של אלימות שעוברת מדור לדור

אלון הדר | 18/9/2010 19:20

גם בישיבה נינוחה על הספה, ימים לפני שהסרט שהכין על משפחתו יוקרן בטלוויזיה, ארתור יעקובוב לא נותן לנפשו מנוחה. "אני עדיין מגדיר את עצמי בן אדם אלים. אני מייצר אלימות על הבד, אני מצייר מתוך אלימות. זה שאני לא אלים פיזית מול אנשים, לא אומר שאני לא מרגיש בפנים רועש וסוער. ההבדל הוא ביכולת הספיגה. עדיין יש לי את הרצון להגיב, הוא לא נעלם". "על מה אתה מדבר?", מתקוממת הבמאית שרון אטיאס, שותפתו ליצירה, "אתה לא בן אדם אלים, עבדתי איתך שלוש שנים, אתה לא יכול לפגוע בזבוב". אבל ארתור בשלו.

פגישתנו הראשונה הייתה לפני שלוש שנים. ארתור יעקובוב עמד אז ליד רישום ענקי של סוס מבועת. בקיר הסמוך איור פחם של ילד אוחז בנשק אוטומטי, כשברקע מסגד מפוצץ. בחלל השני ילד כיוון אקדח מול נער מתאבד עם חליפת נפץ. ציורים עוצמתיים, מבשרי אסון. בעוד כמה ימים הוא יציג את סיוטי חייו בתערוכת הגמר של בוגרי המדרשה לאמנות בבית ברל. זו הייתה שעת צהריים מאוחרת, בה נפגשנו לראשונה בהמלצת מוריו לציור. המדשאות הירוקות של בית הספר היו שוממות. בחדרו הקטן במעונות סיפר על עבודת וידאו שצילם לאחרונה על משפחתו. הוא תכנן להציג אותה כפרויקט משני בתערוכה. מאוחר יותר, בבית, כשהתמונות עלו על המסך, הן השאירו אותי חסר נשימה.

אף אחד לא הכין אותי למה שראיתי בדקות הבאות. זה היה תיעוד גולמי, אבל אכזרי מאין כמוהו, של משפחתו הבוכרית. מונולוגים ותמונות שחשפו כי דור אחרי דור, גם באוזבקיסטן וגם בישראל, שמרה המשפחה המורחבת של יעקובוב על שגרה חסרת רחמים, בה נשים הן שפחות מרצון, ואנשים מאמינים בכוחות עליונים וכישופים. באופן נדיר, הדמויות המצולמות שיתפו פעולה תוך ידיעה שהחומרים הקשים מיועדים להתפרסם. חתונה מאוחרת, גרסת הבמאי, כך הגדרתי את התיעוד בזמנו.

המפיק יואב הלוי קרא את הכתבה ופגש את ארתור במהלך התערוכה. הוא ביקש לראות את החומר המצולם והציע לו להרחיב אותו לסרט דוקומנטרי באורך מלא. הלוי, המשמש כמפיק ראשי במגמת הקולנוע במדרשה, חיבר אליו את אטיאס ("קדיש פעם שנייה") והעורכת ענת צום-אילון ("לונדון פינת בן יהודה"). חומרי הנפץ כבר היו ביד, אבל עדיין נדרש מסע ארוך עם יעקובוב עצמו כדי להבין איפה הוא עומד מול התיעוד הזה. עבורו, זה היה רגע ההכרעה בו נדרש להפסיק להיות צופה מהצד וקורבן של אלימות, ולקחת אחריות על חייו.

עוד במהלך העבודה הבינו יוצרי הסרט כי הרע מכל עדיין לא מאחוריהם. זרעי האלימות הבשילו והרגע ממנו חשש ארתור התרחש: המשפחה התפרקה לרסיסים והדור השלישי התרסק בבכי. "היה חשוב לי להציג שמה שקרה במשפחה הוא לא מקרי או נקודתי", הוא מסביר מדוע חזר שוב ושוב לזירת הפשע. "ראייה רחבה יותר של אלימות. מנטליות שנותנת לגברים להרים יד על האישה ולהפוך אותה לסמרטוט רצפה. אישה אמורה למצוא את הדרך לשלום בית. אם היא חטפה מכה מהגבר, היא אשמה". הרשות השנייה וקרן מקור לקולנוע וטלוויזיה השתתפו במימון, פסטיבל הקולנוע בחיפה גילה התעניינות, ואחרי שלוש שנים, סרטו המטלטל "בגוף שלישי" יוצג שם ב-27 בספטמבר.

ניסיתי להימנע מאלימות אבל תמיד חזרתי אליה. ארתור יעקובוב צילום: אלי דסה

"אבא שלך לא היה נרקומן. הוא לא שתה ולא עישן, אבל התעלל בי כמו סאדיסט. בעט בי, נשך אותי. את עצם הזנב ריסק. נשך אותי עד זוב דם, שבר לי את האף. כשילדתי אותך היית רק בן חודשיים והוא העיף את העגלה שישנת בתוכה" (נליה יעקובוב לבנה, ארתור).

הוא נולד בעיר טשקנט, בן בכור לנליה ובוריס שמחיוב. פיסות של זיכרונות מוקדמים עדיין מהבהבים בראשו. "אני זוכר שיום אחד אבא נכנס, הרים את אמא שלי, נשך אותה והרביץ", הוא מספר. "אני בכיתי נורא. כשסיפרתי לאמא שלי את הזיכרון הזה היא סיפרה לי שבאותו יום הוא בא מהעבודה ורצה לאכול. אני עליתי על השולחן, שעליו הייתה צלחת של אוכל שהיא הכינה עבורו, ואכלתי לו את האוכל. הוא ראה שאכלתי והתעצבן".

גם אמו העידה מול המצלמה של בנה על אלימות שספגה מבעלה. זו שפה קשוחה, בלתי חדירה, רומזת על מדבר נפשי. "פעם אחת כשחמי ראה שיורד לי שוב דם מהאף, הוא הלך לבן שלו, אבא שלך, שהיה כבר בטירוף, לא היה שפוי. הוא התחיל להעיף בגדים מהארון, אמר תלכי, תלכי. כשחמי שאל מה קרה, אמר, 'תדבר עם הזונה הזאת'. גם סבא שלך חשב שאני בגדתי. עניתי לו 'אם הבן הזה (ארתור) הוא לא מהבן שלך, הוא ממך. קופי הוא דומה לך'".

כשארתור היה בן שנתיים החליטה אמו להתגרש מאביו. "אמרתי שאני לעולם לא אחיה את החיים האלה ואחרי זונות ושרמוטות לא אכבס בגדים", סיפרה לו. "אני מעדיפה למות ולא להישאר עם בעל כזה. חמותי אמרה לי 'אחותך נשארה בלי זין', ואני אמרתי שאני מעדיפה להישאר בלי זין". שלושה חודשים לאחר שנפרדה

נליה מבעלה היא התחתנה עם יורי.

"כשהייתי בהריון הם הכריחו אותי לעשות הפלה. אמרו עד שנחזור מהטיול שאת כבר תעברי הפלה. אני לא רציתי. הכריחו אותי. שמו לי אולטימטום. הייתי שם משרתת בבית. תסדרי, תנקי, תבשלי. זה היה כמו קבוצת צוענים. הם היו באים והולכים. אפילו בעצמי לא אכלתי באופן נורמלי. הייתי רזה, גפרור, שלד, גווייה מהלכת. אם הייתי מכינה אוכל, הם היו אוכלים. איך שרציתי לשבת לאכול היה בא אח נוסף ולוקח את הצלחת שנשארה בשבילי". בסוף נולד לזוג בן משותף, רפאל, וב-90' הם החליטו לעלות לארץ. האב החורג סירב להכיר בארתור כבנו. הוא אף ניסה לפתות אותו להישאר באוזבקיסטן. ארתור סירב והצטרף למשפחה שהתיישבה באור עקיבא.

החיים בארץ המובטחת לא הפסיקו את מעגל האימה. "מגיל ארבע אני זוכר סיטואציות מטורפות עם האבא החורג שלי", הוא מספר. "הוא ניסה להסית אותי נגד אמא שלי והפעיל עליי לחצים פסיכולוגיים. היה מושיב אותי בחדר, יושב בתנוחה מזרחית ושואל 'מה אמא שלך סיפרה לך עליי'. הוא הפך אותי לסוג של חפרפרת במשפחה שלה. הייתי חייב להאזין ולספר לו. ואם אמרתי: 'לא יודע', הוא אמר: 'אין בעיה, מהיום אני לא אבא שלך'. הייתי מת מפחד, איזה ילד רוצה לוותר על אבא שלו".

האכזריות הפכה לדרך חיים: "במשפחה של אבא שלי ביקשו שאכתוב פתק ברכה לאמא שלי ברוסית. הם הכתיבו לי את המילים. מאוחר יותר הבנתי שהיה כתוב שם: 'חג שמח, כלבה'. פעם אחרת סבתא שלי חילקה תפוחים ירוקים לנכדים. כשהגיע תורי, היא לא נתנה לי. בכיתי והיא נופפה לי בו מול העיניים. ירדתי למטה וצעקתי, אז היא זרקה לי את התפוח מהקומה הרביעית".

גם האב הביולוגי אישר בפני בנו את סיפורי הזוועה. "הוא היה מכה אותך, מזיין אותך. אוי, סלח לי על הקללה. הוא כל כך הרביץ לך. ובגלל זה אמא שלך הייתה באה ומתחננת ואמרה שאם לא אביא לה אישור לשחרר אותך כדי שהם יוכלו לעלות איתך לישראל, יורי ימשיך להכות אותך. לכן אישרתי לה לקחת אותך".

האלימות שנגעה בכל פינה חלחלה פנימה. "זה עורר אצלי רצון לנקמה. זה הפך אותי לאדם אלים בעצמי. הייתי מופנם, ומלא כעס. כילד אמרתי: יום יבוא ולא אתן לאף אחד להשפיל אותי. וכשאגדל אתנקם באבא החורג שלי. רציתי לחסל את האבות שלי. כילד הייתי מאוד אלים. לא היה בי פחד מכלום. באוזבקיסטן לא הרשו לי לשחק עם ילדים, כי פחדו שאני אפגע בהם. אמרו יש לו ראש חזק, נוגח בכוח. פעם שיחקתי עם ילד בחדר הילדים במעין צלחת מתכת גדולה. הוא השתלט על המשחק ולא רצה לתת לי אותה. בלי לחשוב פעמיים חטפתי את הצלחת מהידיים שלו והורדתי אותה על הפרצוף שלו. הגבה שלו נחתכה וירד לו המון דם".

"אני מצייר את הציור האחרון לתערוכה. הסיוטים שלי מוצגים לראווה והם למכירה. הלוואי שאצליח להיפטר מעולם" (ארתור יעקובוב לפני התערוכה).

קשר נוסף, אלים במיוחד, של אמו עם גבר קווקזי, סימן לו את הדרך החוצה. "אמרתי לאמא: 'או הוא או אני'. זה עורר בי זעם ורצון לנקמה. אמא הייתה חסרת אונים מול גבר מפלצת כזה. הרגשתי כאילו אני חוויתי את האלימות הזו. פעם אחת החבאתי אבן גדולה ותכננתי לרסק אותה על הפרצוף שלו. חבר שלי רץ אחריי וניסה לתפוס אותי. ראיתי אותו שיכור כולו. תפסתי את האבן והתקרבתי אליו. החבר שלי העיף אותי, והתעמתנו. בינתיים החבר של אמא שלי קלט את המהומה וברח משם".

בגיל 13 הוא עזב את הבית ולמד בפנימייה, כעבור שנתיים התקבל לבית הספר לאמנויות ומדעים במצפה רמון. אלו היו עבורו שנים של מלחמה. "לא הבנתי שהאלימות שלי לא שונה מהאלימות של האבות שלי. אבל הכריחו אותי להבין. ניסיתי להימנע מאלימות, אבל תמיד חזרתי אליה. כל כך נהניתי במצבים כאלו. כשראיתי כי מתעללים באנשים חלשים וחסרי אונים, תמיד הייתי מתערב. הרגשתי את זה על בשרי, כאילו אני עכשיו עם אמא בבית מול אבא.

"גורמים ממשרד החינוך התערבו ואמרו שאני מסוכן לסביבה. רצו להרחיק אותי מהפנימייה. המנהל יהודה חניבד נלחם עליי, אמר אתה תסיים י"ב. עבורי הוא יותר מאבא. הוא שלח אותי מדי שבוע לפסיכולוגית בתל אביב, שטיפלה בי כבר בעבר. זו הייתה השנה הקשה בחיים שלי. ידעתי שאם אשתתף פעם אחת בקטטה, ירחיקו אותי. הרגשתי כמו נרקומן שמכור לסם ומונעים אותו ממנו. זה שובר אותך מבפנים. חיפשתי דרכים, ואז גיליתי שאפשר לדבר".

היה חשוב לי להראות שזה לא מקרה נקודתי. ארתור יעקובוב צילום: אלי דסה

זרע הפורענות

הבד והצבעים היו עבורו הדרך לקיים דיאלוג עם הרגשות והכעסים שסירבו להתפוגג. "הסיוטים של החיים שלי תלויים על הקירות. העיסוק בילדים לוחמים הוא לא מקרי. הילדים משחקים בגולגולות, מבקשים לעשות דברים קשים כמו לרצוח בתמורה לאוכל. ניצול של ילד שאין לו כוחות להתנגד. ילדים ובעלי חיים הם עולמות שבריריים. הם לא מודעים להשלכות של המעשים. זו מטאפורה לחיים שלי. אני הייתי צריך להילחם".

אחד הרגעים הדרמטיים ביותר במהלך הצילומים היה ההחלטה של ארתור להיפגש עם ההורים של אביו הביולוגי, אהרן ורוזה שמחיוב, שעלו לארץ באמצע שנות התשעים. הוא רצה לבדוק אם שם יקבל תשובות לשאלות שהעסיקו אותו ויוכל להבין את פרחי הרוע. "20 שנה הוא התעלל בי", מספרת הסבתא מול המצלמה. "20 שנה, לא עשר, לא שמונה. הבן של הזונה היה מגיע והוא היה נותן לו כסף, אומר אם תזדקק לעוד אביא לך. אני שתקתי, כאילו שאני לא רואה. והוא עוד נעלב ששתקתי... סבלתי מאוד, אבל לא רציתי להשאיר את הילדים שלי בלי אבא".

סבא אהרן: "רציתי להתגרש, אבל היא לא נתנה לי. הייתי מנסח מכתב לבית משפט, ובלילה כשהייתי הולך לישון, היא הייתה מוציאה אותו מהכיס שלי, קורעת ושמה במקומו נייר נקי".

סבתא רוזה: "איך זה שבעלי ירביץ וזה לא יכאב, אה? אני יושבת ובוכה. מה אני יכולה לעשות? אני אף פעם לא קראתי לעזרה בגלל שאני חושבת על העתיד. אם אני אקרא למשטרה הוא עוד יותר יתעצבן וימשיך להרביץ לי. אתמול היה כאן שקט. הוא פחד. כאן מיד יזמינו שוטרים. בכל זאת הוא הביא לי מכה למרות שאנשים ראו. אמרתי לו: אתה מחפש לעצמך בית סוהר. אתה תהרוג אותי, מה אתה חושב, שאתה תלך ותבלה. זין אני אומרת. תבלה. אתה יודע מה זה זין".

אבל גם השיחות הקשות האלו, ההסברים המפורטים של הסבא מול המצלמה כי אינו אוהב את אשתו ואפילו הקללות הגסות שקילל אותה כשלא פתחה לו את הדלת בזמן - לא מנעו ממנה להתפרק כאשר בעלה נפטר. אי אפשר איתם, אי אפשר בלעדיהם.

איך אתה מסביר את הפתיחות שלהם מול המצלמה, במשפחות אחרות הולכים עם מטעני נפץ כאלו לקבר.
"מאז שהם עלו לארץ, הם רצו להיות איתי בקשר. אבל במעט הפעמים שהייתי מגיע לשם, היו מדברים איתי רק על העבר. מבחינתם לאחר שאמא שלי התגרשה מהבן שלהם, היא נחשבת לזונה והפכה אותי ליתום. הם לא סלחו לה, והם כל הזמן דיברו על זה. זה עצבן אותי, למה הם מחזירים אותי כל הזמן לעבר. העבר לא עניין אותי. הפסקתי לשמור איתם על קשר. כשבאתי עם המצלמה הם מאוד שמחו. דאגו שלא אהיה רעב ושוב פעם דיברו על אמא שלי".

גם הקרבה החדשה לא שינתה את דפוס המחשבה. "אי אפשר לסמוך עליך. אתה כמו כולם - שקרן, מתפרפר. רואים עליך", מטיחה בו סבתו, כשהיא פוזלת לכיוונה של אטיאס, שמחזיקה את המצלמה. "אם אני לא אמות, אני אראה. אהרן מספר 2'".

גם הם וגם אביך הביולוגי מדברים בתיעוב ובשנאה על ישראל, אבל הם לא עוזבים.
ארתור: "השנאה היא אמיתית ומהותית. באוזבקיסטן היו להם בתים גדולים עם חצרות וכאן הם חיים בשכונת התקווה. היה להם חלום על ירושלים, אבל כשעלו לארץ, הם קיבלו את הבומבה של החיים שלהם. באוזבקיסטן הם היו בעלי מלאכה, וההכנסות שלהם היו גבוהות. כאן הם מצאו את עצמם כמטאטאי רחובות. עם השנים הם בנו סביבם גטו קטן של דוברי השפה. זה חידד את הניתוק שלהם".

בוכים בשקט

כבר בתחילת העבודה המשותפת ניסתה אטיאס לשכנע את ארתור להתקרב למצלמה. זה היה תהליך איטי ומתמשך, בסופו נחשף ברגעי השבר הגדולים של המשפחה. "הוא יצר מחיצה בלתי עבירה מול האבות שלו", אומרת אטיאס. "הוא יושב מול אבא שלו בשיא קור הרוח, מזכיר לו בלי למצמץ דברים איומים וקשים ושואל אותו אם הוא רוצה לראות את הצלקות שיש לו ברגל כתוצאה מהסכין שהעיף עליו בילדותו. מבחינתו הוא היה אדם זר, הוא סירב שהמשפחה תהפוך לחלק מהחיים שלו. בסרט אבא שלו אומר שהעונש הכי גדול שקיבל, הוא שהבן שלו מדבר איתו בגוף שלישי".

אחת הדרכים של אטיאס לקרב את ארתור למצלמה, הייתה להרחיב את סיפורו של רפאל. האח הצעיר התגורר עם אמו בשכונת התקווה ועבד בבסטת דגים בשוק, כמה מטרים מהדוכן של אביו, יורי יעקובוב, איתו כמעט לא החליף מילה. בסרט סצנות קורעות לב בהן מצולם האח מתבוסס בקיא לאחר לילה של שכרות, כשאמו שוטפת אותו בכוח. בסצנה בלתי נשכחת אחרת הוא מטיח את ראשו בקיר ומבקש לסיים את חייו, כשארתור מחבק אותו בחוזקה, ודומע בשקט.

"אחי היה תמונת המראה שלי. רציתי להציג את הדרך שלו ואת הדרך שלי ולהראות שיש הבדל למרות שבאנו מאותו בית אלים. הוא המשך של האלימות שעוברת מדור לדור. לא מוצא את עצמו, קשה לו להסתגל. הוא תמיד היה הילד של אמא, תחת חסותה. כמו גוזל בקן אמא עטפה אותו בצמר גפן ולא שחררה אותו. מצד שני, כאשר הרגיש שהיא לא דואגת לו מספיק הפעיל כלפיה כוח, שזה מבחינתי עוד סוג של גבר אלים".

אתה מאוד דואג לו.
"אני מרגיש אשמה שהשארתי אותו בבית לבד כאשר הלכתי לפנימייה. הוא ראה את האלימות שהופנתה כלפי אמא. הגבר שחי פה כמעט הרג אותה, והוא נחשף לזוועה. אני פגשתי אנשים שתמכו בי, הוא לא. התחתנתי בשנה האחרונה, הצגתי תערוכה, נרשמתי ללימודי ציור אצל ארם גרשוני. הוא עדיין נמצא באותו מקום".

תהליך איטי ומתמשך. שרון אטיאס צילום: אלי דסה

"נדמה לי שאני לא עקומה. לא פוזלת, לא צולעת, לא נכה. אז למה עצוב לי? למה אין לי מזל? לכל בן אדם יש קנאה. למה הבן אדם הזה חי טוב ולי לא מגיע. המחשבות עולות, בלילה יושבת ובוכה. תופסת את הראש. בוכה על החיים שלי. למה אני חסרת מזל, למה לא מאושרת. בגלל זה אני אומרת לך: ארתור, אתה לא תבין את הבן אדם. לא תבין" (נליה יעקובוב לבנה).

היום, ממרחק הזמן, הוא אינו מאשים את אמו שיצרה קשרים עם גברים הרסניים. בעיניו היא עוד קורבן לחברה פטריארכלית שמסרבת להשתנות. "קודם כל זה לחצים של ההורים. הכי הדברים הכי קריטיים עבורם זה מה תגיד הסביבה. רווק בן 40? משהו דפוק בו. אישה בת 20 לא בתולה? זונה. לכן הם מחתנים את הבנות שלהם כמה שיותר מוקדם ובדרך כלל באמצעות שידוך. התפיסה של הגבר היא שאני לוקח ילדה ואני אחנך אותה לצרכים שלי. זה עניין תרבותי. חברה מאוד פטריארכלית, האישה היא הצל של הגבר. אמא שלי טוענת שהכריחו אותה להתחתן ואפילו כישפו אותה. גם הגירושים לטענתה זה בגלל כישוף".

היא באמת האמינה בזה?
"הכישופים והאמונות בעין הרע היו חלק בלתי נפרד מהחיים. מאז שאני זוכר את עצמי, היא עשתה בבית טקסי טיהור. כשכאבה לי הבטן היא הייתה מעבירה כדור בד ובו לחם, בשר, בצל ומלח על הגוף שלי, טופחת אותו על הבטן ושואבת כביכול את האנרגיות השליליות. אחר כך היא הייתה זורקת את הכדור לחתולים. היא הוציאה הון תועפות על מגידות עתידות. כילד תיעבתי את זה".

בצילומים מתייחסת האם לטענה כי העדיפה לסתום את הפה ולשתוק. "לא היו לי מחשבות ללכת ולהתלונן. אף אחד לא יודע איך חייתי. אפילו אמא שלי לא ידעה. שמרתי הכל בתוכי. אנחנו חונכנו לא להתלונן. תבין ארתור, אלו הם החיים. לכל דבר יש זמן והוא יגיע. אנחנו התאפקנו. בזמן החתונה נתתי לעצמי מילה, כמה שאוכל, אני אתאפק. אתאפק ואחיה".

במהלך העבודה על הסרט הבין יעקובוב, כי דווקא אמו הכריזה על מרד שקט. "אמא שלי הייתה שברירית ועדינה, החיים אילצו אותה להיות פייטרית, עצבנית, קטלנית. היא גידלה לבדה שני ילדים. בישראל היא פתאום גילתה את הכוח שלה. היא התגרשה פעמים, מעשה שלא ייעשה בעדה, היא נתפסה כזונה. היא לא ויתרה על הרצון שלה להכיר גבר טוב".

האבות מודעים לכאב שגרמו לאמא שלך?
"האבא הביולוגי והחורג שלי לא מודעים שהבעיה היא בהם. מבחינתם הם בסדר. כששאלתי את אבא שלי על המכות שהרביץ לאבא, ועל הנשיכות. הוא אמר: ?אז מה? זה שמכים לא צריך ישר להתגרש. הנשיכה היא תירוץ. גם היא נשכה אותי.? מבחינתו , האישה לא מבינה את המקום שלה וצריך לחנך אותה".

סצנת הסיום של הסרט מצולמת בשדה התעופה. נליה החליטה לעזוב את ישראל ולהתגורר לצד משפחתה בקווינס, ניו יורק. "היא הרגישה שקשה לה פה. אח שלי לא הרפה ממנה והיא לא יכלה להשתחרר. אמרתי לה 'את צריכה לפתור את הבעיה פה', אבל היא לא שמעה. מבחינתה הדרך היחידה הייתה לעזוב את הארץ, כביכול ניתוק מוחלט. מצד אחד שמחתי שהיא מגשימה את הרצונות שלה, מצד שני יש געגועים".

אבא שלך אומר בסרט "אי אפשר לתקן את מה שהתנפץ".
"אתה באמת לא יכול לתקן את מה שהתנפץ. אם אני אנפץ כוס זכוכית, אני לא אוכל להדביק אותה. מה אני כבר יכול לשקר לעצמי כשהמשפחה הולכת ומתפרקת מול העיניים. אתה לא יכול לתקן את העבר".

בסוף הסרט אתה מחזיר את התמונות המשפחתיות לתוך קופסה וסוגר אותה. אתה חושש שהיא תיפתח שוב?
"יש לי פחד מאוד גדול מלהיות אבא. מעולם לא חוויתי אבהות אמיתית. אני לא יודע אם באמת השתקמתי ולא אהיה כמו האבות שלי. זו שרשרת שקשה לנתק".