על הפרק: "בן המאפיה" מאת סנדרה הרמון
בואו לקרוא את הפרק הראשון של "בן המאפיה", ספר חדש בהוצאת "מעריב" מאת סנדרה הרמון, המספר על משפחות הפשע המאורגן בארה"ב
כלא סופרמקס (מאובטח ביותר):
המקום הנורא ביותר
הם קוראים לעצמם "קאובויז". הם אוהבים לאיים עלינו, למנוע מאיתנו את הדברים הקטנים ביותר שאנחנו מבקשים. יש ביניהם כאלה שמדי שעה מאירים עליך בפנס ומעירים אותך, או משליכים לתא שלך פיסות נייר בוערות כאמתלה לרסס אותך במטף כיבוי.
ויש גם הארוחות שבמגשים שלהן יש צואה ושתן. והפנים שמוטחות אל קירות הבטון; אזיקים שצמודים חזק כל כך עד שמפרקי הידיים והקרסוליים נותרים חבולים ופצועים; כבלי רגליים שקורעים את בשרך מן העצם כשמאלצים אותך לרוץ; וכאשר אנחנו נופלים, בועטים בנו, מכים אותנו ושוב מטיחים אל הקיר.
אתה לומד להתרחק מהם, חוץ מאלה שכל מה שהם רוצים זה לענות אותנו ויהי מה, אלה שהעינויים הללו גורמים להם הנאה. וכמובן צריך גם להישמר מפני האסירים האחרים, מפני שרובם מטורפים לגמרי מזה שהם נעולים כאן כבר שנים, והמקום הזה תוכנן כדי להטריף אותך לגמרי.
– אסיר אנונימי בכלא אדמקס, פלורנס, קולורדו
- - - - -
ברוכים הבאים למתקן האסירים United States Penitentiary Administrative Maximum, או בקיצור ADMAX, הנמצא בעיר פלורנס שבמדינת קולורדו. הכלא הפדראלי המאובטח ביותר בארצות-הברית שתוכנן ועוצב במיוחד כדי לשמור את כל אחד מ"תושביו" בבדידות כמעט מוחלטת למשך כל תקופת מאסרו. גרגורי סקארפה בן החמישים ושמונה שהורשע בסחיטה, יקרא למקום הזה "בית" לפחות עד שנת 2033, כאשר יהיה בן שמונים וארבע.
גרגורי נמצא באדמקס מאז 1998. הוא חי לבדו בארגז בטון ופלדה שגודלו כגודל חדר האמבטיה שלכם בערך. גרגורי מוגבל למרחב הזה עשרים ושלוש שעות ביממה, יום אחר יום, שנה אחר שנה. התא, שהוא חסין-קול וששטחו חמישה וחצי מטרים רבועים, כולל קוביית בטון ועליה מזרן דק המשמשים לו מיטה; מקלחת עם קוצב זמן (לחסוך במים ולמנוע הצפות); כיור ללא ברזים (רק כפתורים); אסלה עם שסתום שסוגר את המים אוטומטית; מנורה; שולחן וספסל בטון שלא ניתנים להזזה; מראת פלדה שמחוברת לקיר הבטון; ומכשיר טלוויזיה שחור-לבן בגודל שלושה-עשר אינץ' בתוך תיבת פלקסיגלס (כדי למנוע חבלה).
התאורה נשלטת בידי הסוהרים: לעתים משאירים אותה דולקת כל הלילה והאסיר חסר השינה מאבד את חוש ההתמצאות בזמן ובמרחב אבל יודע היטב כי חירותו נשללה ממנו, ובמובנים רבים הוא איננו אלא בעל חיים.
גלאֵי-תנועה ומצלמות מעקב עוקבים אחר כל תנועה מתנועותיו; אלף וארבע-מאות דלתות פלדה שמופעלות בשלט-רחוק מווסתות את טיוליו הנדירים בתוך המתקן; גדרות בגובה ארבעה מטרים מעוטרות בתיל דוקרני מבטיחות שלעולם לא ייטול לעצמו חופשה לא מאושרת. שלוש פעמים ביום, כמו שעון שוויצרי, מוכנסות לתאו דרך חריץ שבקיר ארוחות דלות וחסרות טעם.
"אתה אוכל כי אתה חייב לשמור על הכוח שלך, אבל בלילות אתה חולם על סטייק עסיסי, או על צלחת ספגטי, או אפילו על קופסת עוגיות," אומר גרגורי. "אני זוכר שקיבלתי תמונה של אמי עם מגש עוגיות, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היו העוגיות. אתה רואה בטלוויזיה תמונות של מזון ומתחיל להזיל ריר. אתה רואה בטלוויזיה נשים יפות או משפחות מאושרות ומנסה שלא לבכות, משום שאף על פי שאתה פוחד שלעולם לא תוכל לחבק אישה או ילד בזרועותיך, אם ברצונך לשרוד אתה חייב להיות קשוח."
לאסירים אין כמעט קשר פיזי עם איש: הקשר עם הסוהרים, למשל, מתבצע דרך מסדרון שסורגי הפלדה המפרידים אותו מדלתות הפלדה של התא יוצרים מחסום שני ומאפשרים לסוהרים לאזוק את האסיר בבטחה לפני שהם מוציאים אותו מתאו לשם העברה או אימון גופני.
מזון, דואר וכביסה מוכנסים דרך חריץ בין סורגי הפלדה. הארוחות המוגשות הן ארוחות אמריקניות אופייניות – תבשילי קדירה, המבורגרים או מנות מיוחדות הנקראות כאן "צלחות כחולות" – מנות העונות על דרישות כל הדתות: בלי בשר חזיר; שפע של שעועית וירקות. בחודש הרמדאן זוכים המוסלמים להטבות מסוימות; למשל, הם מקבלים את ארוחותיהם בשעות הערב. אבל אלה הם יוצאים מן הכלל נדירים ביותר.
ממרכז העצבים של הכלא מפעילים הסוהרים ושאר אנשי הצוות את שליטתם באמצעות מגוון רחב של אמצעי מעקב אלקטרוניים מתוחכמים. הדלתות נפתחות ונסגרות בשלט-רחוק, כמעט תמיד ממרחק בטוח. המסדרונות מלאים במצלמות ובמיקרופונים עד ששום אסיר אינו יכול להימלט מעינה הפקוחה תמיד של מִנהלת הכלא. המטרה כאן אינה חזרתו למוטב של האסיר; המטרה היא בידוד – הענשה. ביטחונם של הסוהרים ושאר אנשי הסגל עומד תמיד מעל לכל דבר אחר.
גובהו של גרגורי סקארפה הוא מטר שישים ושמונה סנטימטר, מבנה גופו שרירי ויש לו זקן אפור ומבחר קעקועים. על אף קומתו הנמוכה הוא אדם מרשים מבחינה גופנית (אף שהקריח טרם זמנו, הוא כבר אינו מתנאה בפאה הבולטת למדי שחבש בצעירותו); ובכל זאת יש בעיניו עצבות שאין להתעלם ממנה ומשהו בהתנהגותו שאינו מביע חרטה.
את אינספור שעותיו בתאו הוא מעביר בהתעמלות, בצפייה בטלוויזיה ובכתיבת מכתבים ארוכים לארבעת ילדיו: קורי, דיאן, גרגורי השלישי ומריה. הוא אומר שהוא מנסה לשמש להם אב באמצעות מכתבים יומיומיים; מצד שני, עד היום הוא דחה את בקשותיהם לבוא לבקרו. הוא אומר שמאוד היה רוצה לחבק את ילדיו, לחוש את מגעם, לשמוע את קולותיהם ולהרגיש את הבל פיהם
חמישה ימים בשבוע, שעה אחת בכל יום, מועבר גרגורי מתאו ונלקח לכלוב פנימי עשוי רשת שגודלו בערך כמחצית מגודל תאו ושהאסירים קוראים לו "מאורת כלבים" או "מחראת כלבים", כי כך בדיוק זה נראה. היציאה מתאו אפילו להפוגה כה קצרה, כרוכה בחוויה קשה מבחינתו של גרגורי.
שני סוהרים נכנסים לתאו ומורים לו להתפשט. אחרי חיפוש מדוקדק, כולל בדיקה אנאלית משפילה במתכוון, הוא שב ומתלבש וידיו נכבלות דרך החריץ בסורגי הפלדה. ואז הסוהרים – בעזרת אלה שבקצהָ חוד פלדה – מובילים אותו לאורך מסדרון ארוך וצר. כל הזמן הזה מנוטרות תנועותיהם במצלמות וידיאו. כאן לא משאירים דבר לידי המזל.
האימון הגופני נמשך בדיוק שעה אחת. לאחר מכן מתחיל התהליך מחדש, כולל החיפוש המשפיל. את עשרים ושלוש השעות הבאות הוא מעביר בתאו הזעיר בהמתנה לארוחה הבאה, לדואר, לכל דבר שיעזור לו לקטוע את החדגוניות המועכת שמאפיינת את חייו.
בשבע-עשרה השנים האחרונות היה גרגורי סקארפה כלוא בכמה בתי סוהר; השעמום וההשפלה שבחיי הכלא אינם זרים לו. אבל אדמקס, הוא מאשר ברצון, הוא הגרוע מכולם. ובהרבה. הסוהרים מפעילים את כוחם וסמכותם ברמה שאינה מוכרת ברוב בתי הסוהר.
זו סביבה מפוקחת בצורה מוחלטת ודבר לא יוכל להעמיד את שליטתם בסכנה. לאסירים שאינם מאושרים מן המצב מומלץ לשמור על פה סגור. הסוהרים יגיבו על כוח בכוח – פי עשרה – וכל עוד איש לא נהרג או נעשה בעל מום, זוכות השיטות הכוחניות לאישור ולעידוד. אדמקס אינו אמור להיות מקום חמים ומסביר פנים. זהו בית סוהר. במלוא מובן המילה. וה"דיירים" של אדמקס אינם מורשים לשכוח את העובדה הזאת ולו לרגע. כל עוד איש מן הסוהרים אינו מושך תשומת לב בלתי רצויה אל המוסד והנהלתו, אין כמעט סיכוי שמישהו יפקפק בשיטות שלו.
בית הסוהר בעל האבטחה המרבית שנמצא בעיר מֶריון, אילינוי, ששימש כמודל לאדמקס, זכה לגינוי מטעם ארגון אמנסטי, הארגון העולמי לשמירה על זכויות האדם, בטענה שהוא מפר את דרישות המינימום שנקבעו בידי האו"ם לטיפול באסירים. אבל רק בודדים שתים ליבם לכך, שכן מתקנים שזכו לכינוי "סופרמקס", כלומר בתי סוהר שבהם רמת האבטחה היא יותר מן המקסימום כגון מריון ואדמקס, נחשבים ללא הרבה יותר מאשר מחסן לחלאת המין האנושי.
סתם מכורים לסמים וגנבים קטנים אינם מגיעים לפלורנס; רמת הפשיעה שלהם צריכה להיות במתכוון אלימה יותר ובעלת פרופיל גבוה וקבוע. אדמקס הוא המקום האחרון לברוני סמים, ראשי כנופיות, רוצחים שכירים, צלפים, ולאחרונה גם טרוריסטים בינלאומיים (למשל ריצ'רד ריד "המחבל עם נעלי הנפץ", שניסה לפוצץ מטוס נוסעים בעזרת חומר נפץ שהסתיר בנעלו, וארבעת הגברים שהורשעו במעורבות בפיגועים שאירעו בשנת 1998 בשגרירויות שונות של ארצות-הברית, גם הם "דיירים" של אדמקס).
גם טרוריסטים אמריקניים רציניים זוכים לקרוא לכלא אדמקס בית, ביניהם טימותי מקווי, המפַגע מן העיר אוקלהומה, (שהוצא להורג בשנת 2001) ושותפו, טרי ניקולס, שגרמו למותם של 168 בני אדם ולפציעתם של מאות, כמו גם תיאודור קצ'ינסקי, שבמשך שמונה-עשרה שנה שלח מעטפות נפץ לאנשים שונים וגרם למותם של שלושה ולפציעתם של עשרים ותשעה. בשלב מסוים היו כל השלושה כלואים באגף לאסירים בעלי סיכון גבוה מיוחד שבעקבות זאת זכה לכינוי "שורת המפוצצים".
עוד אסיר ידוע לשמצה בכלא אדמקס הוא ראמזי יוּסף, שמרצה מאסר עולם ללא אפשרות שחרור מוקדם בעקבות הרשעתו במעורבות בפיגוע שאירע ב-1993 במרכז הסחר העולמי, ובתכנון הפלתם (שנכשלה) של אחד-עשר מטוסי נוסעים אמריקניים והֶרג 4,000 נוסעיהם בחודש ינואר 1995, תכנון הידוע בכינוי "קשר בוז'ינקה".
בשנת 1998, שלוש שנים לפני האחד-עשר בספטמבר, סיכן גרגורי סקארפה את חייו ושימש מודיע מטעם ממשלת ארצות-הברית כשהצליח להוציא מפי יוּסף עצמו את תוכניתה של אל-קאעידה שבוצעה בסופו של דבר ב-11 בספטמבר 2001. סקארפה העביר את המידע לפרטי פרטים – כולל שרטוטים מדויקים של הפצצות שבהן השתמשו הטרוריסטים – למי שהייתה אז תובעת מטעם הממשל, ואלרי קאפרוני (כיום יועצת ראשית של האף-בי-איי) וגם לפטריק פיצג'ראלד, אז עוזר התובע (ומאוחר יותר תובע מיוחד מטעם ארצות הברית).
סקארפה האמין כי בתמורה למידע שמסר יזכה להקלה בעונשו, שאולי אפילו יומתק. במקום זה הוא כונה שקרן, המידע שמסר נקבר והוא נדון לארבעים שנות מאסר עד מאסר עולם בכלא אדמקס, שם הוא מוחזק מנותק מכל קשר עם העולם החיצוני.
אפשר לשאול במידה רבה של היגיון מדוע גרגורי מוחזק בחור הזה ללא יכולת לספר את סיפורו – אלא אם, כמובן, יש לממשלת ארצות-הברית משהו להסתיר. ברור שהוא אינו טלית שכולה תכלת; הוא רוצח, אפילו על פי הודאתו. אבל האם ייתכן שאפילו רוצח יכול להיות בעל אישיות מורכבת יותר מכפי שהוא נראה לעין?
"זו שערורייה אמִתית שגרגורי סקארפה הבן מרצה ארבעה עשורים באותו מתקן כליאה שבו מוחזק האדם שעומד מאחורי הפיגוע במרכז הסחר העולמי ו'קשר בוז'ינקה'," אומר לארי סילברמן, פרקליטו לשעבר של גרגורי. "במיוחד כשרק כעת אנו מבינים היטב את איכות המידע שהוא סיפק לממשל."
על הספר:
במשך עשרות שנים השתייך גרג סקארפה האב ל"משפחת קולומבו", אחת מחמש משפחות הפשע הידועות של ניו-יורק, ונחשב למאפיוזו עשיר ומצליח. סקארפה האב, שהיה ידוע בחיבתו הרבה לרצח – עשרות מעשי רצח לא מפוענחים נזקפים לחובתו - ונודע בכינוי "הקוצר המחייך", הכניס בסוד העניינים את בנו, גרגורי ג'וניור, שהעריץ את אביו האכזרי והמניפולטיבי ונשאב אט-אט לעולמו האפל.
האב והבן היו שותפים לסוד קטלני נוסף: במשך שלושים שנה, החל משנות השישים של המאה הקודמת, שימש גרג סקארפה האב מודיע של האף-בי-איי, ושלח עשרות מחבריו אל מאחורי הסורגים. בתמורה סוכני האף-בי-איי הגנו עליו והעניקו לו, הלכה למעשה, רישיון לרצח. עם זאת, בסוף שנות השמונים הבין סקארפה האב שמעצרו הבלתי-נמנע מתקרב, וביקש מבנו שיעזוב את אשתו ואת ילדיו וייקח על עצמו את כל האשמה.
כשגרגורי ג'וניור נכלא לצדו של רמזי יוסף, המוח מאחורי הפיגוע במרכז הסחר העולמי
ב-1993, גרגורי עושה עסקה עם הממשל: הוא יוציא מידע מיוסף תמורת הקלה בתנאי כליאתו. כעבור שנה העביר גרגורי ג'וניור לסוכנים הפדרליים מידע מודיעיני מפורט על תכנון פיגועי 11 בספטמבר. למרבה הפלא, אזהרותיו הנואשות לא קיבלו את תשומת הלב הראויה, והוא נשפט לארבעים שנה עד מאסר עולם בבידוד. כיום הוא כלוא באחד מבתי הכלא המאובטחים והידועים לשמצה ביותר בארצות-הברית – שם, הוא מאמין, קרוב לוודאי יירצח או יסיים את חייו בשיבה טובה. אבל מאחורי סורג ובריח.
העיתונאית והסופרת סנדרה הרמון התכתבה במשך זמן רב עם גרגורי ג'וניור, הכלוא עדיין בבידוד מקסימלי, וכעת היא מצליחה להביא בפני הקוראים סיפור בלתי נשכח של אלימות, כסף ומין, בעולם שבו הכדורים שעפים מסביבך נורים לעתים בידי האנשים הקרובים אליך ביותר. בן המאפיה הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.
"בן המאפיה", סנדרה הרמון, מאנגלית: נועם ורותי אור, ספרית מעריב, 302 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם