נורית שרת: "אין פה מסר לאומה"
האמנית נורית שרת, נכדתו של ראש הממשלה לשעבר משה שרת, מציגה את עבודת הווידאו H2, העוסקת בחיי היום יום בחברון. "הדברים היחידים הלא נעימים שחוויתי שם היו מיהודים. אני מייצגת עבורם אויב", היא מספרת
חברון היא העיר הגדולה ביותר בגדה המערבית, ואוכלוסייתה מונה כ-170 אלף נפש. זה כ-13 שנה , בעקבות פרוטוקול חברון, היא מחולקת לשני חלקים: H1 ו-H2. הראשון , ביתם של כ-140 אלף פלסטינים, עבר לשליטת הרשות הפלסטינית. השני, ביתם של כ-30 אלף פלסטינים וכ-500 מתנחלים ישראלים בארבע התנחלויות, נותר בשליטת צה"ל. הנסיעה ברכב באזור H2 מותרת ליהודים ולזרים בלבד, והדבר, בין שאר ההבדלים בזכויות בין התושבים, זה מה שמייחד את העיר. המעבר בין שני חלקי העיר הוא בלתי פוסק והפך לחלק משגרת יומם של התושבים.
בסרט נגלים המשפחות והבתים, חתונה מקומית וכמובן החוץ-הנוף, החיילים, התיל והחומות. "הסרט משקף תמונת מצב. הוא לא סרט דוקומנטרי שבא לתאר מקום כמו זבוב על הקיר", מבהירה שרת בשיחה עם "מעריב". "הוא על החיים שם, על המשפחות, ההליכות הכל כך אופייניות, הצלילים המיוחדים של העיר הזאת, שבילי העפר, השקט של שבת והטבע. מסביב, האזור הזה מוקף בעיר גדולה. אין פה מסר לאומה. זה תיעוד של החוויות שאני עוברת שם, שעובר את העיבוד האמנותי".
''אנשים רואים אותי ושמחים שאני באה''
מתוך H2
לא מנפנפת בסבא
שרת מציגה את עבודתה לצד 30 אמנים נוספים בתערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב 2009, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שתיפתח ב-4 בספטמבר . "לכאורה, הפיתוי לאצור תערוכה שכזו אינו גדול, שכן שמות המשתתפים נתונים כולם מראש ואין מקום להביע אג'נדה אוצרותית בבחירת האמנים", כותבת בקטלוג אחת האוצרות, דליה לוין, "אך כאשר הצעתי לאוצרת מצוות המוזיאון, דנה אורלנד, שנעשה זאת יחד, היא ראתה מגבלה זו דווקא כאתגר. מתוך מחשבה על משמעות הפרס כגושפנקה לאמנים הנמצאים בחזית היצירה הישראלית, הוחלט להציג תערוכה שרוב העבודות בה יהיו חדשות, ולאחר מעשה, נראה כי הן אף מבשרות את אשר ייעשה באמנות הפלסטית בישראל בעשור החדש".
הנושא של התייחסות לערבים כבני אדם בא ממנו. משה שרת סריקה מארכיון מעריב
זו אינה הפעם הראשונה שהיא נוגעת בנושא זהות לאומית, שייכות דתית או מוצא אתני, זרות ומגדר. בעבודתה "זהות", היא הציגה תעודת זהות, תעודת שחרור מצה"ל, דרכון שווייצרי ושטר של 20 שקל, שעליו התנוססה דמות הסב. באמצעות סיפורה האישי דיברה
על מערכת המוסכמות בחברה הישראלית ועל ניסיונותיו של משה שרת לדבר בעד שלום.
"לא הצליח לו", היא אומרת. "האנשים בחברון לא יודעים שהוא סבא שלי. בכלל, אני לא אוהבת שמנפנפים בזה. אם זה רלוונטי לעבודה אז בסדר. לא הכרתי אותו, הוא מת כשהייתי בת שנתיים, אבל זה לא משנה כי הוא מאוד נוכח. כל הנושא של התייחסות לערבים כאל בני אדם הוא דבר שבא ממנו. משפחתו ישבה שנתיים בעין-סניה שמצפון לרמאללה. הוא למד שם ערבית על בוריה וינק שם את השקפת העולם שלו, שהאמינה בשלום ובדיבור עם האנשים. אני מרגישה בת מזל שגם אני כזאת. לא מפחדת מערבים וחווה את הדברים. אנשים רואים אותי ושמחים שאני באה".
והצד היהודי?
"לא קיבל אותי. ממש לא. הדברים היחידים הלא נעימים שחוויתי שם היו מיהודים. אני מיד מייצגת עבורם אויב. אני לא נורית, אלא סימבול של משהו שהם שונאים. לא נוצר לי דיאלוג עם המקומיים, למרות שרציתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם