קו המשווה: יותר משקספיר
אין דרמת חיים גדולה יותר מהדרמה של ירמיהו הנביא, ואין שירי אושר בלי לאה איילון
- מנחם בן על "כוכב נולד" וסטאלון
קראתי את הספר - כולו, לשם שינוי - בריתוק גדול. אמנם די לקרוא את כותרת המשנה הבאנלית ("גורלו של חוזה"), כדי להבין שלא מדובר כאן במופת של מקוריות סגנונית, אלא במשהו שמרני ובסיסי הרבה יותר. ובכל זאת, סיפור חייו ונבואתו של ירמיהו הוא מדהים כל-כך עד שדי שאדם יספר אותו כסידרו בלשון בני אדם, תוך שימוש בפסוקים מתוך ספר ירמיהו עצמו, כדי שגורלו של הנביא הזה, ואיתו גורל עם ישראל כולו, אז ועכשיו, יטלטל אותנו ויעורר אותנו לשאלות גדולות על
חיים ואדם ואלוהים וישראל.
הספר הזה יכול אולי לבשר גם ז'אנר ספרותי חדש וחיוני בספרות שלנו: מונוגרפיות וביוגרפיות על נביאי ישראל, שהיו אחרי ככלות הכל המשוררים האלוהיים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם על כדור הארץ הזה. מתבקשים עכשיו בהחלט ספרים בנוסח זה גם על ישעיהו ויחזקאל וגם על הושע וזכריה ושאר התרי-עשר. לא יעניין אתכם לקרוא, למשל, את כל הפרטים האפשריים על הושע שהצטווה על ידי ה' לשאת אשה זונה בשם גומר בת דיבליים (שימו לב לשם "גומר", כמו המגמרת מאסקימו לימון)?
אבל נחזור לירמיהו, שדי לזכור כמה מפרטי חייו, כי להבין באיזו עוצמת חיים מדובר כאן. ראשית, ירמיהו ממש תוכנן על ידי אלוהים עוד לפני שנוצר ("בטרם אצורך בבטן ידעתיך"). שנית, אלוהים מינה אותו להגיד את הדברים הקשים ביותר לבני דורו (אני מודה - וסליחה שאני דוחף את עצמי לישורת האלוהית הזאת - שירמיהו שימש גם לי תמיד מופת לעמידה במצח נחושה מול כולם). נפל בחלקו הגורל הנורא להתנבא על החורבן הצפוי. לומר לבני דורו, כי אם לא ישנו את דרכיהם יקרה להם הנורא מכל. שלישית, הוא שילם את מלוא המחיר על נבואותיו: התנכלו לו, אסרו אותו בבית הסוהר, הורידו אותו לבור טיט בלי מים כדי להמית אותו (משם הצילו דווקא עבד הכושי, פועל זר).
נכון, נבואותיו של ירמיהו היו קשות מנשוא: בין השאר, הוא קרא לבני דורו להסגיר את עצמם לבבלים פן ייהרגו. ואכן, מי שהסגיר את עצמו נשאר חי, ומי שלא - נהרג. והוא קרא לצדקיהו להיכנע, וכשצדקיהו סירב לאזהרה המרה, הוא אכן נלכד על ידי הכובש הבבלי, ששחט את בניו למולו ואת עיניו עיוור, וירושלים נשרפה. ירמיהו עצמו סירב למלט את עצמו, והתעקש להשתתף
בני לאו תפס את זה, וכתב את הסיפור העצום הזה, שהשורה התחתונה בו היא עזה וחד משמעית: אם לא נהיה צודקים כלפי אדם ואלוהים, לא יעזור לנו שום דבר. לא נוכל לומר שאלוהים איתנו, שהבית השלישי לא ייחרב, או כפי שמנסח את זה הרב לאו עצמו: "אין פוליסת ביטוח למדינת ישראל. אנחנו נושאים באחריות". על כל עוול. על כל רשעות. כי אחרת, ניענש. ולא במקרה מוזכר כאן ברמז עבה עבד מלך הכושי, הפועל הזר שהיה היחיד שהציל את ירמיהו ממוות בבור הטיט.
חבל רק שהרב לאו אינו מבין שאין שיקוליים שיווקיים ורטוריים בנבואה האלוהית של ירמיהו. שהכל מאלוהים. לכן התנסחויות של הרב לאו מסוג "כמו מתווך מקצועי מהלך ירמיהו בין אוזני היהודים לאוזני הישראלים ומבקש להטעים לכל אחד את מה שאוזניו רוצות לשמוע", אינן קבילות. מבחינה זו אמונתו באלוהים פגומה. לא ככה מתרחשת נבואה.
אֲנִי מְנַתֶּרֶת אֵלֶיךָ כּוֹרֶכֶת אֶת הַזְּרוֹעוֹת שֶׁלִּי/ כְּשֶׁהַמֶּשִׁי שֶׁל שִׂמְלַת הַזַּנְגְוִיל מְאַוֵּשׁ וּמַחֲלִיף/ צְבָעִים
האוסף החדש "שירים שמחים" בהוצאת הליקון מביא לא מעט שירים רבי יופי (אמיר גלבע, רביקוביץ), ובכל זאת, כמה משוררים ושירים חסרו לי במיוחד. למשל, לאה אילון שכתבה כמה משורות האושר המאוהבות הכי יפות בעברית, כגון השורות האלה מתוך "דניאל דניאל" (כתר).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם