הוא מדבר בקולכם, ויש ניצוץ בעיניו: ראיון עם דון דלילו
אם זה לא קרה לכם עד היום, "נקודת אומגה", שיצא עכשיו בעברית, הוא הזדמנות נוספת להתוודע ליצירתו של דון דלילו, מגדולי הסופרים החיים. ראיון על זמן, בייסבול, אמנות והמסע שלו לתוך אמריקה
- לביקורת על "נקודת אומגה"
וזה בהחלט הישג: כי מהתמונה המצטיירת מכמעט כל הראיונות עמו שקראתי, דלילו אמור לסלוד מהפרעות של עיתונאים. את מערכת היחסים שלו עם קוראים הוא מתאר כ"דממה, גלות, פיקחות וכדומה", ופעם אף נהג לשאת עמו שלט שעליו נכתב בפשטות: "אני לא רוצה לדבר על זה".
אבל היום זה יהיה שונה. קודם "אפגוש את דון" ואחר כך נסעד יחד עם החבר המשותף שלנו, פול אוסטר. למרות זאת, בעת שהמתנתי לפגישת הבוקר שלנו, סקרתי בדאגה את הקריירה הספרותית של דלילו, ליתר ביטחון.
דלילו הקדיש את כתיבתו לצד האפל של החיים באמריקה. הוא צייר גלריה של טיפוסים בלתי מתפקדים - ההרוסים (דיוויד בל ב"אמריקנה"), "החולים (ביל גריי ב"מאו II"), המשוגעים (לי הארווי אוסוולד ב"ליברה") ובעלי הנטיות האובדניות (אריק פקר ב"קוסמופוליס"). הגיבור של "רעש לבן", מרצה ללימודי היטלר בשם ג'ק, עוסק בשמחה במוות וברצח המוני.
אומרים שדלילו נהג להחזיק שני תיקים על שולחן הכתיבה שלו: האחד נקרא "אמנות" והשני "טרור". ב"מאו II" הוא כותב: "נהגתי לחשוב שזה אפשרי שאמן ישנה את חייה הפנימיים של תרבות. כיום, מרכיבי פצצות ואנשים חמושים ברובים השתלטו על הטריטוריה הזו". בכמה מספריו, הדמויות שברא מאכלסות את שטח ההפקר הזה. לא פעם נקודת המבט שלו תוארה כ"פרנואידית", משום שהיא מחברת בין כל הנקודות הנפרדות בחברה שבה הוא חי.
בתהליך החקירה של אמריקה, התברך דלילו בכוחות יוצאי דופן - מין חוש שישי ספרותי. ב"מאו II" הוא כאילו מבשר את המלחמה בטרור, בכריכה של "תת עולם" אפשר לראות רמיזות למטוסים שהתרסקו לתוך מגדלי התאומים, וחלקים מ"רעש לבן" מהדהדים בבהלת האנתרקס של 2001.
סופרים אחרים מדברים בהערצה על הרדאר היצירתי של דלילו. האמת היא שדלילו מחובר לאמריקה של ימינו מלמטה, מתאים עצמו לוויברציות המוזרות של התרבות הפופולרית, לבאזז של חיי היומיום, לשיחות החולין באוטובוס וברכבת התחתית. ג'ויס קרול אוטס אומרת שהוא "אדם עם תפיסה מפחידה", סופר כל-אמריקאי שאיש מלבדו לא רואה ושומע כך את ארצו.
יצירת המופת של דלילו, "תת עולם" (1997), דיוקן מפורט של אמריקה בתקופת המלחמה הקרה, מצהירה על האג'נדה הדמוקרטית והאמנותית שלו כבר במשפט הפתיחה: "הוא מדבר בקולכם, אמריקאית, ויש ניצוץ בעיניו שהוא מלא תקווה למחצה". מבקרים שעקבו אחר עבודתו של דלילו בשנות השמונים והתשעים, והצליחו לשמור על ריחוק, נעמדים כעת בשורה כדי לזרוק את הכובעים שלהם באוויר ולהלל אותו במקהלה. ויליאם בויד כתב ב"אובזרבר": "ב'תת עולם' יש לנו סופר בוגר ומאוד מוכשר, שיורה בכל התותחים... קריאת הספר היא חוויה אסתטית טעונה ומענגת, ואתה נזכר מתוך הכרת טובה שזה מה שרומן יכול לעשות".
לאחר "תת עולם", פרויקט מופלא המשתרע על פני 800 עמודים, הקריירה של דלילו פנתה לכיוון המיניאטורה: "אמנית הגוף" (2001), "קוסמופוליס" (2003) ו"איש נופל" (2007) הם ספרים הרבה יותר דקים. יש כאן האטת קצב של מחבר שנע ללא רחמים לתוך הסולם המינורי של הזקנה. אבל אל תצפו למצוא לכך עדות בהתנהגות של דלילו.
כאשר הוא נכנס ללובי של המלון מתוך מזג אוויר זוועתי, דלילו הוא דמות דקה ואלמונית עם כובע שחור ומעיל עור. ברגע שהוא עובר את שלב ההיכרות הראשון, נדמה שהוא נהנה מהאפשרויות הנראטיביות הטמונות בשיחת הטלפון של אוסטר. "אילו זה היה סיפור", הוא אומר באנפוף האופייני לתושבי הברונקס, יחד עם מבט ערמומי בציפייה לתגובה שלי, "היו קוראים לזה 'קולומבוס 6' (כתובת המלון)".
דלילו הוא סופר מהמם, בעיקר בספריו הראשונים. אבל כאשר אתה פוגש אותו אתה רואה אדם שקט, זהיר ושקול. לא ראוותני. כשהראיון עצמו מתחיל אני תוהה איך הוא אוסף את החומרים לספריו. "אני תמיד שומר הערות מקריות שכתבתי על חתיכות נייר", הוא משיב. "אני תמיד נושא עמי מחברת ועיפרון. היום ברכבת, בדרך הנה, היה לי רעיון לסיפור שאני כותב עכשיו ורשמתי אותו על איזו חתיכת נייר. אחר כך אני מחבר את כל הפתקים במהדק. אקרא אותם בעוד, נגיד, שלושה שבועות, ואראה מה יש לי. אתה יודע", הוא מוסיף בהתרסה, "מעולם לא כתבתי ראשי פרקים לאף רומן שלי. מעולם".
זו מין אמונה אמנותית. דלילו מדגיש שוב ושוב שהוא לא ממהר עם עבודתו. החומר צריך לבוא אליו. וכאשר הוא מגיע, דלילו מאמין ש"יש לו מנדט משל עצמו", ואי אפשר לדחוס את החומר לתוך נראטיב שלא מתאים למשמעות העמוקה ביותר שלו. אולם מאחורי השלווה הזו של האמן, יש אדם מזדקן המודע לגילו. דלילו כיום בשנות השבעים המוקדמות של חייו.
בספרו האחרון, "נקודת אומגה" (יצא לאחרונה בעברית בהוצאת מעריב), יש התייחסויות לזמן כמעט בכל עמוד. ייתכן שהאמנות והחיים סוף סוף מתקרבים להרמוניה. באחד הגיליונות האחרונים של ה"ניו יורק רביו אוף בוקס", תיאר הסופר הבריטי ג'ון בנוויל את דלילו כ"משורר של אנתרופיה (תנועה לעבר אי סדר). העולם שהוא בונה הוא מכונה טעונה עד הקצה שמשתחררת בהדרגה".
"נקודת אומגה" - יותר נובלה, או סיפור קצר ארוך - הוא פיסת דלילו קלאסית, שככל הנראה נטועה בזמן ובמקום: 2006, סוף הקיץ, תחילת הסתיו. אז נכנס דלילו למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק כדי לצפות במיצג של האמן הבריטי דאגלס גורדון, "פסיכו 24 שעות", יצירת וידיאו שמאיטה כל פריים במותחן הקלאסי של היצ'קוק לתוך מחזוריות של 24 שעות. העבודה הלהיבה מיד את דמיונו של הסופר. "זמן ומוות", הוא מעיר במידה מסוימת של סיפוק. "זהו החזון האולטימטיבי של אמן הנמצא בסוף של הכל. זה פשוט מה ששם. זה לא מה שתכננתי לעשות".
בצורה עקיפה, מוחלשת, "נקודת אומגה" הוא התגובה של דלילו למלחמה בעיראק. "בגלל פיגועי 11 בספטמבר", הוא מסכם, "היו האמריקאים במצב רוח של אמון בממשלה שלהם והם זעמו. זו הייתה שגיאה אדירה לתקוף". האם היה זה פשע? הוא לא מוכן להרחיק עד לשם. "הביצוע הופך את זה לפשע", הוא אומר בזהירות. הספר החדש הזה, הוא מדגיש, הוא "על זמן ואובדן".
"נכנסתי למוזיאון", הוא מספר, "ונתקלתי בווידאו שלא ידעתי עליו כלום. אבל גיליתי שהוא מרתק באופן מוזר. אתה מביט במסך שעליו למעשה לא קורה דבר. בעודי מביט ראיתי שהיה שם משהו על זמן ותוחלת חיים. חזרתי לשם עוד פעמיים-שלוש. חשבתי: אולי זה ייתן לי השראה לכתיבת ספר".
בעצם, בשימוש שהוא עושה במיצג של גורדון, יש תבנית לא מודעת. דלילו אוהב לעסוק באמנות מודרנית. הכותרת של "אמנית הגוף" מדברת בעד עצמה. ב"קוסמופוליס" הוא מציב קהל עירום ברחוב בסגנון ספנסר טוניק. את "נקודת אומגה" הוא מגדיר כלוח כתיבה עתיק המורכב משלושה עלים, שהפרולוג והאפילוג הבלתי פתור שלו מתרחשים במוזיאון לאמנות מודרנית.
כאן, מצב הרוח הוא בנוסח בקט, היישר מהמותחנים האפלים של ילדותו של דלילו בברונקס. גבר ואישה, זרים, עומדים מול מיצג הווידאו שבו הזמן כמעט עמד מלכת. "אני רוצה למות לאחר מחלה רגילה ארוכה", אומרת האישה. "מה לגביך?". לאחר זמן קצר עונה הגבר: "את יכולה לדמיין את עצמך חיה חיים אחרים?". ועל כך עונה האישה: "זה קל מדי. שאל אותי שאלה אחרת".
פנים אל פנים, דלילו מדבר כמו אדם שיכול לדמיין חיים רבים ושבהחלט חי את החלום האמריקאי במלואו. כשהוא ניצב מול הניסיון שצבר בחייו, הוא מודה שהגיל "לא נראה לי לגמרי אמיתי. אין לו משמעות. אני לא ממש יכול לדמיין את עצמי בן 73. זה היה הגיל של אבא שלי!", הוא צוחק. "איך אני יכול להיות בגילו? זה מוזר". אז באיזה גיל הוא מרגיש שהוא נמצא? "אני עדיין בשנות העשרים שלי, אין ספק. אני בכושר טוב. נהגתי לצאת לריצה מדי יום, אבל כיום אני מתעמל בבית כדי להימנע ממזג אוויר לא טוב. אני דבק בשגרה, אך כאשר אני נמצא בין עבודות, אני לא נכנס לפאניקה. אני מניח שיש לי את התכונה האיטלקית הזאת, היכולת ליהנות מכמות מסוימת של פנאי".
הוא סופר כל-אמריקאי שהרומן הראשון שלו פורסם, לאחר מאבק ממושך, ב-1971, אולם חייו של דלילו עוצבו בדרכים רבות על ידי שורשיו האיטלקיים-אמריקאיים ועל ידי הצורך שלו להגשים את שאיפת הוריו להטמיע את התרבות האמריקאית. "הוריי רצו ילדים אמריקאים", הוא אומר, "ולאחותי ולי לא הייתה שום סיבה לדבר איטלקית, למרות שההורים היו דו לשוניים. סבי היה נגר ואבי בסופו של דבר השיג עבודה שחייבה אותו ללבוש חליפה ועניבה, וזה היה מאוד חשוב בעיניו".
האב, שעבד כפקיד בחברת הביטוח מטרופולין לייף אינשורנס, חי את החלום האמריקאי, וכך גם - לאחר תקופה מסוימת של חיפושים ובלבול - דלילו הצעיר. "בדרך מוזרה", הוא ממשיך, "מה שעשיתי זה לעבור שוב את המסע שעשו הוריי. הם עזבו ארץ ישנה על מנת למצוא חיים טובים יותר. כאשר התחלתי לכתוב סיפורים קצרים בתחילת שנות העשרים שלי, הם התרחשו בברונקס האיטלקית. זה מה שהכרתי".
הוא היה, לדבריו, "ילד פרובינציאלי שהלך לקולג' המקומי" - אוניברסיטת פורדהאם. "לא הייתי זכאי ללכת ללמוד באוניברסיטה יוקרתית. הייתי הסטודנט היחיד באמריקה שהלך, ברגל, לקולג'". באופן בלתי נמנע הוא איבד את מעט האמונה שהייתה לו, למד דת ופילוסופיה, ולאחר שנכשל בבדיקות הרפואיות, לא גויס לצבא. "צעיר מדי לקוריאה", הוא אומר, "מבוגר מדי לוייטנאם". תחילה נכנס לעולם הפרסום ועבד כקופירייטר ב"אוגליבי אנד מאת'ר", ובכך הגשים את השאיפות שהיו להוריו לגביו.
דלילו עוצר כדי להרהר. "אבל אז הגיע הזמן שבו היה עליי לצאת למסע שלי - לתוך אמריקה", לדבריו, "אין זה מקרי שהרומן הראשון שלי נקרא 'אמריקנה'. זה הפך לנושא שעיצב את עבודתי. כאשר אני מקבל תרגום לצרפתית של אחד מהספרים שלי וכתוב ?תורגם מהגרסה האמריקאית", אני חושב, "'כן, בדיוק כך'".
יש עוד כל מיני הפתעות עדינות בסיפורת של דלילו. "כאשר אני עובד", הוא ממשיך, "אני פשוט מתרגם את העולם סביבי בעזרת מה שנראה כמו מושגים פשוטים וענייניים. עבור הקוראים שלי זהו לעתים חיזיון שאינו מוכר להם. אבל אינני מנסה לעשות מניפולציות למציאות. זה פשוט מה שאני רואה ושומע".
הוא עדיין מחשיב את עצמו לקצת אאוטסיידר בחברה שסביבו ונהנה מהפרספקטיבה שמעניק הגיל לכתיבה. על הפרק שהוקדש לשנות החמישים בברונקס ב"תת עולם" הוא אומר שהיה "כיף לכתוב, ולחקור את כל הזיכרונות ההם". הוא גדל כילד איטלקי-אמריקאי ברחובות הברונקס ולדבריו היה "מנותק מהעולם הרחב יותר סביבי".
בין הספרים הראשונים שפקחו את עיניו כמתבגר לסצינה האמריקאית, הייתה טרילוגיית "סטאדס לוניגן? של הסופר חובב הבייסבול ג'יימס טי. פארל. הטרילוגיה התרחשה בשיקגו, אבל הספרים הזכירו את חייו בעיר הגדולה. "זו הייתה התגלות", הוא אמר, והיא שימשה כמעין צו גיוס לאדם צעיר המודאג לגבי הצעד הבא. "לעשות את המסע מברונקס למנהטן היה אתגר עצום".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם