עורב הנפש: על "אחד העם 101"
לא כל צופה יכול לעמוד בסל תנאים שמציבה "אחד העם 101". אבל אם תתנו צ'אנס לחווייה המשוגעת והלא ברורה לעיתים, תגלו את הסדרה הישראלית הטובה ביותר שמשודרת כיום בטלוויזיה
כל ניסיון אנאלי לשבת בספה ולהעניק ציונים לבדיחה או למערכון נקודתי - נועד לאכזבה. "אחד העם 101" לא מייצרת הומור של דאחקה או פאנץ', זה מרחב של טירוף כמעט פרטי של יוצרי הסדרה ושחקניה. היא קורעת מצחוק, גם ברגעים שאתה לא צוחק בכלל.
אין לי כל עניין להתעסק במיתוס המקומי של החייאת התוכנית המקורית ("אחד העם 1"). צופים רבים לא היו שותפים לחוויה מלבבת זו. מה שחשוב בעיניי הוא הבנת האיכות והקוהרנטיות שמייצרת חבורת ליצנים שרצה שנים רבות ביחד, רובם חברים לשולחן הקפה או השאכטה.
בטלוויזיה הישראלית אין פריבילגיה להרכב אחד לערוך את אותה היכרות מתבקשת, ולכן אימונים דרך מגע חברתי הם התחליף לעבודה משותפת באולפנים. גם בפלטפורמה זו התהליך הוא ארוך ובמהלכו השחקנים מצליחים להגיע לניסוחים מדויקים של המרחב הקומי הספציפי שלהם: ניסוח המילון הפרטי, תוך בניית אינטראקציה ואינטימיות חד-פעמית. כשהתנאים האלה מבשילים, הצופים הם הראשונים להרוויח. אלה בדיוק החומרים מהן נבנות מיתולוגיות. ע"ע חבורת "לול".
צפייה ב"אחד העם 101" מקיימת הסכם לא כתוב בין הצופה לחבורה העליזה: אנחנו נכניס אותך למוח המסוכן שלנו, לגרון המגרגר, ואתה תיאלץ לקבל את החבילה ללא תנאים מוקדמים ומגבלות. אין תחנות עצירה ונקודות יציאה.
הקושי אף גובר כאשר יוצרי הסדרה בחרו לבנות כל פרק כסיטקום ארוך ומתמשך, ולא כאוסף של מערכונים קצרים ומטלטלים. ובנוסף לכל זה, הם הציבו את השחקן אילן פלד כדמות המובילה של הסדרה: הפקחית מירי.
לא כל צופה יכול לעמוד בסל תנאים והתניות שכזה. הפריים טיים המקומי (להבדיל מערוצי הצחוק) נוטה לא לחנך את לקוחותיו באתגרים בלתי לעיסים. הוא גם לא מעניק כלים או אמצעי תיווך לפרויקט אסוציאטיבי פרטי שכזה, אלא מתפקד בעיקר כמכונת שיווק משויפת. עם כל העוצמה והברוטליות שלה (מתקפת הפרומואים, למשל) היא מוגבלת רק לחשיפה הראשונה.
שיהיה ברור: אני מת על חבורת "אחד העם 101". התאהבתי בהם כבר ב"שוטטות", התוכנית שניסחה לראשונה בטלוויזיה את תרבות הסלב. זה המשיך ב"אחד העם 1", שהגדירה את הניכור האורבני ואת השדים שיצאו מכור ההיתוך.
אני לא זוכר שחיכיתי לסדרה בציפייה כה גדולה, כלומר ליצירה טלוויזיונית מקומית שיצרה אצלי את תשוקת ההמתנה. "אחד העם 101" מממשת את הציפייה הארוכה.
גם הפעם קלטו יוצריה את ההוויה העדכנית בישראל ונתנו לה ביטוי קומי. המגדל בו מתגוררת בבדידות מירי האלמנה הוא דיון בנובורישיות, אולי
עוד דיונים אקטואליים שמייצרת הסדרה, שמפרק לפרק הופכת להכי רלוונטית על המרקע: מסורת מול קדמה (ענת מגן-שבו הנהדרת בתפקיד החוזרת/ יוצאת בתשובה), מוביליות חברתית, מאזן הכוחות המורכב בין נשים לגברים (שמודגש בהיעדרות של ראובן, זיכרונו לחיים ארוכים), עממיות ואליטיזם, אינפנטיליות ובגרות (יעל פוליאקוב חותרת תחת עצמה), תשוקה ודיכוי.
על פלד מוטלת משימה בלתי אפשרית: הצופה המושכל לא יצחק למראה מירי הגרוטסקית המתרסקת על מגשי אוכל. הוא יכול לדמיין את הסצנה בעצמו, כולל הטקסט המלא. המבחן הוא בביצוע קטע הסלפסטיק הזה, כלומר זיהוי סף איכויות המשחק שהשחקן מביא לתוך סצנה צפויה, פלקטית ביסודה.
המרחב הזה של העפעוף, הניואנס של הפה הרוטט, הרגע בו התשוקה פוגשת את ההחמצה, הוא לב הסדרה. ופלד, כמירי פסקל-בן חיים, הוא יונת שיר שמסתתרת בתוך גוף של עורב צווחני הכלוא בכלוב של קצח.
"אחד העם 101", ערוץ 2
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם