שיטת הסביח: על "השבוע" עם מיקי רוזנטל
לנוכח הודעת הפרישה של מיקי רוזנטל מכסא מגיש "השבוע", אלון הדר לא ממש מופתע. המהדורה של רוזנטל בחרה לבחון את הישראליות מעמדת המשקיף המרוחקת, והוכיחה שלא התקיימה מחשבה נכונה לפני העלייה לאוויר
לא מתאים לו חנוט. מיקי רוזנטל צילום: אלדד רפאלי, יח''צ
"השבוע" בחרה להתבונן במציאות הישראלית מכיסא המשקיף. זו עמדה מרוחקת רגשית, הטומנת בתוכה סאב טקסט של גועל מהמתרחש סביב. גם האסתטיקה הוסיפה לתחושת הניכור: אולפן סטרילי באופן מטריד, מגיש כבוי שנאלץ לדקלם קטעי קישור וגימיקים (שירדו בינתיים) המנכיחים את טפשות העם. קור של סשימי.
החריג: כתבות השטח של רוזנטל. ביום שישי הוא חקר את קמפיין הגז הדוחה והפשיסטי. המתכון: להט אובססיבי לחקר האמת, שלווה בדוגריות ישראלית וגם קצת שטויות א-לה גיא מרוז. אנרגיה הפוכה מזו שהוא מדגמן כמגיש חנוט בחליפה.
אני חושב שעמדת המשקיף היא פוזיציה נהדרת (נפשית) במציאות האלימה הזו, אבל היא אסון לרייטינג. היא כמעט אינה קיימת במרחב הטלוויזיוני של ישראל. "אולפן שישי" של לפיד לא מסתפק רק בחיבוק החברה הישראלית, הוא גם רוצה (ומצליח) לנהל אותה. לכן טון הדיבור שם הוא אישי, סנטימנטלי, דמגוגי. שיטת הסביח.
אפילו "יומן" של ערוץ 1 קרוב יותר לדופק הישראלי, במיוחד בגלל נוכחות פרשני החדשות וההתעקשות של אילה חסון על הראיונות האקטואלים (שנעדרים במופגן מ"השבוע").
הבחירה בעמדת הצופה לבית ישראל חושפת שלא נעשתה מחשבה נכונה לפני העלייה לאוויר. לאנשי הערוץ עמדו שתי אופציות: או להתעלם מנתוני הצפייה, ללכת עד הסוף בייצור אלטרנטיבה תרבותית-חדשותית (הרווח: עלה התאנה לגוף שידור מרושל שמתפקד כערוץ "הישרדות"); או לייצר מהדורה מיינסטרימית ברוח חוקי ערוץ 2 - זו שמעורבת ומתרגשת מהמציאות הישראלית.
"השבוע" בחרה בעמדה טפשית וזניחה: מקום טוב באמצע. ניסתה להפוך את הטלוויזיה למעבדה של מינונים, במקום לייצר אנרגיה חד-פעמית של קבוצה לוחמת, בוגרת ומלאת תשוקה (המקום בו נולדות לעתים הפתעות רייטינג). משבצת פחדנית, שגם לא מחזיקה רייטינג.
"השבוע עם מיקי רוזנטל", יום שישי, ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם