ראשי » רייטינג » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

על מה כל הרעש: הפאנק חוגג 35

הוא נולד בחנות אופנתית בלונדון, החזיק מעמד בקושי ארבע שנים, הותיר ירושה של צלילים חורקים וגבות מחוררות אבל השפיע על דורות של מוזיקאים. הפאנק מציין הקיץ 35 שנים להולדתו ואנחנו כאן בשביל לחגוג

ב-1975, בחנות אנטי אופנה קטנה בשם "סקס" בלונדון, יצר יזם צעיר בשם מלקולם מקלארן תרמית רוקנרול גדולה בדמות להקת רוק חדשה. מקלארן אסף שלושה נערים - פול קוק, סטיב ג'ונס וגלן מטלוק והכיר להם בחור בשם ג'ון ליידון. כבר אחרי החזרה הראשונה, אחרי שהתוודעו להרגלי ההיגיינה הבעייתיים שלו, הדביקו השלושה לליידון את הכינוי "ג'וני רוטן" ("ג'וני הרקוב"). הרקוב לא התרחץ לעתים קרובות, והוא לבש מכנסיים משומנים וחולצה שעליה מוטבע כיתוב גדול: "אני שונא את פינק פלויד!". למרות חוסר ניסיונו, הוא התגלה כבעל יכולת ווקאלית טובה והפך לסולן הלהקה.
 
מקלארן החליט לקרוא להם "סקס פיסטולס". הופעותיהם היו טעונות זעם, תיעוב ומחאה כלפי הבורגנות השבעה והשמרנות האנגלית המסורתית. רוב ההופעות הסתיימו במכות בין חברי הלהקה ובין אנשים בקהל. "שנאתי את זה", יספר לימים גלן מטלוק. "הייתי ילד טוב שמצא את עצמו בסיטואציות מביכות. החלטתי לעזוב". במקומו צורף חבר ילדות של ליידון, ג'ון סיימון ריצ'י, בסך הכל בן 18, מעריץ של הלהקה המתחילה, שנחשב לממציא ריקוד הפוגו. באחת ההופעות הכה ריצ'י צלם עיתונות בשרשרת ברזל, אקט שהעניק לו את הכינוי: "סיד וישס" ("סיד המרושע"). זו הייתה תחילתה של ידידות מופרעה. וישס יתאבד ארבע שנים אחר כך, לא לפני שירצח את "דרכי שלי" של פרנק סינטרה ואת בת זוגו, ננסי ספנג'ן, ויהפוך לאייקון של תת תרבות.

באותו קיץ, אוגוסט 1975, ראה ג'ונתן קו, לימים סופר בריטי מצליח, את הקלאש באולם פולהם אולד טאון, יחד עם הווייברייטורס ולהקה נוספת בשם רוגלייטור. בספרו "מועדון האידיוטים" הוא מתאר את התבגרותה של חבורת נערים ונערות באנגליה של שנות השבעים, על רקע מאבקי העובדים בעיר התעשייתית בברמינגהאם, גל הטרור האירי והאווירה הגזענית החריפה. הקיץ ההוא סימן את השינוי, טוען קו, והוא לא היחיד. תוך חודשיים השתנה הטעם המוזיקלי והשתנתה רוח התקופה.

על המופע של הקלאש הוא כותב: "זה היה לילה קסום. היה אפשר ללכת לאיבוד בכל הרעש הזה. בעיות קטנות כמו העובדה שלא היה כסף ולא מקום לישון בו נעלמו בים הצלילים והזיעה והבירה והתלהבות הקהל והגופים ההולמים, המשליכים את עצמם בתזזית מעלה ומטה בקירוב מרוחק לקצב המוזיקה. דאג מעולם לא שמע אף לא אחד מהשירים האלה אבל בחודשים הבאים הם היו לחבריו הטובים ביותר: 'הכחשה', 'לונדון בוערת', 'ג'ני ג'ונס'.

"הוא היה מהופנט ממראהו וקולו של ג'ו סטראמר בזמן שהוא צעק, צרח, שר ויילל לתוך המיקרופון. שיערו רפוי ומיוזע, הוורידים על צווארו מתוחים והולמים מגודש הדם. דאג נכנע לרעש ובמשך שעה רקד כמו מטורף בלב הקהל הצפוף והפועם של כ-200 אנשים או יותר. החום והאנרגיה אפפו אותו, כבשו אותו. כשזה נגמר הוא ניגש ברגליים כושלות אל הבר ודחק והדף בחיפוש אחר מקום, בשעה שהמעריצים תבעו בקולי קולות להרוות את צמאונם. הוא דחף והדף ודחף והדף עם כל החבורה, והרגיש בפעם הראשונה באותו יום, באופן נפלא ולא צפוי, בבית".

השאלה מתי בדיוק נולד הפאנק הייתה ונשארה נושא לוויכוח, כשכל צד מנסה לקבוע את התאריך כפועל יוצא של העדפותיו המוזיקליות. מעריצי הסגנון באמריקה טוענים נחרצות שציון הדרך הרשמי הוא דווקא מארס 1976, אז יצא לרדיו השיר הראשון מאלבום הבכורה של הראמונז, "בליצקריג בופ". לגמרי במקרה, באותו חודש יצא לרדיו בבריטניה הלהיט של הפיסטולס "אנרכיה בממלכה המאוחדת".

יש היסטוריונים של מוזיקה שמרחיקים עד אביב 1969, אז יצא אלבום הבכורה של הסטוג'ס.
מה שבטוח, כמה חבר'ה עצבנים החלו לנגן רוק בסיסי ומהיר במועדון CBGB בדאון טאון מנהטן עוד ב-1974. בשבוע הופעות ממוצע אפשר היה לראות שם את טלוויז'ן של טום ורלין, טוקינג הדס של דיוויד בירן, בלונדי של דבי הארי, הראמונז וניו יורק דולס. הם היו הקצוות של השוליים. הכי רחוקים שאפשר מהצלחה, הכרה ומכירות תקליטים. עבור הלהקות של CBGB, התפרצות הז'אנר בבריטניה, כשאלבומי הבכורה של הסקס פיסטולס והדאמד שהמריאו לראש מצעדי המכירות - הייתה לא פחות מאשר נס.

כך או כך, בנקודת האמצע של שנות השבעים הגיח הפאנק אל תוך התודעה הבריטית. לקח לו עוד שנתיים כדי להפוך לסנסציה מדוברת ולהתפשט לשאר העולם. "נראה שחברות נתונות מעת לעת לתקופות של פאניקה מוסרית", כותב החוקר דיק הבידג' בספרו המעולה "תת תרבות פאנק, משמעותו של סגנון". הבידג' מסביר ש"מצב, אפיזודה, אדם או קבוצת אנשים הופכים להיות מזוהים עם איום לערכים ולאינטרסים החברתיים. טיבו של איום זה מוצג באופן מסוגנן וסטריאוטיפי על ידי תקשורת ההמונים, כשאת הבריקדות המוסריות מאיישים עורכים, בישופים, פוליטיקאים וכיוצא באלה בעלי דעות מוצקות. מומחים מוסמכים שוטחים את הבחנותיהם ומציעים את פתרונותיהם, דרכי התמודדות מגובשים או (לעתים תכופות) ממוחזרים. או אז המצב נעלם, מוטמע או מידרדר והופך לגלוי יותר".

תגובות לפאנק חשפו את כל הסימפטומים הקלאסיים של פאניקה. הופעות בוטלו, כוהני דת, עסקנים פוליטיים, מחנכים ואנשי אקדמיה הכריזו בקול גדול על "התנוונות הנוער". חבר הפרלמנט מרקוס ליפטון איים: "אם ייעשה שימוש במוזיקה הזו במטרה להרוס את המוסדות המבוססים שלנו, אז יש להרוס אותה לפני כן".

הקלאש לא התרגשו. הם הציגו תפיסת עולם סוציאליסטית שמאלנית, הטיפו למרד של השכבות העממיות ולאיחוד כוחות בין הנוער הלבן של מעמד הפועלים הנמוך ובין המהגרים השחורים. הם עשו את זה בטקסטים, בהצהרות לעיתונות ובמוזיקה שבחרו ליצור, שהייתה תמהיל (גאוני לפרקים) של שני זרמים שהיו, לכאורה, רחוקים מאוד זה מזה: הרגאיי והדאב של ג'מייקה והאיים הקריביים ורוק הגיטרות הלבן.

גם הסקס פיסטולס עשו רעש גדול. בניגוד לקלאש הפוליטיים, הם היו פרועים ולעגניים. סמוך לחגיגות היובל של אליזבת מלכת אנגליה הם הוציאו את "אלוהים שמור את המלכה", שהגיע למקום הראשון ברשימות מצעדי הפזמונים אך נאסר להשמעה. ריבוע שחור הופיע במקום שם השיר במצעדי הפזמונים. הפיסטולס השמיעו אותו בעיצומם של החגיגות, על מעבורת שעגנה לא הרחק מארמון בקינגהאם. חברי הלהקה נעצרו, ומיד כששוחררו מהמעצר שבו להשתולל על הבמות.

קצת אחר כך הותקף ג'וני רוטן באלימות ונדקר ברכבת התחתית בידי חבורת גברים. האלימות הייתה מרכיב אינטגרלי בבשורה של הסקס פיסטולס ושאר להקות הפאנק. לאחר שהמועדונים בבריטניה סירבו לאפשר להם להופיע הלהקה טסה לארצות הברית. גם שם לא נשמר השקט. באחת ההופעות כינה רוטן את האמריקאים "קאובויז", כינוי שהרגיז מאוד את הקהל שהחל להשליך חפצים לכיוון הבמה, במטרה ברורה לפגוע בחברי הלהקה. באותו סיבוב התמכר וישס להרואין.

לקח לרוטן כמה שנים בשביל לאבד את סבלנותו כלפי וישס וכלפי הסקס פיסטולס בכלל. בהמשך הקים לקהקה חדשה, Public Image Limited (ובקיצור PIL) שזכתה להצלחה כבר באלבומה השני "מטאל בוקס", והמשיכה לפעול עד 1992 כשהיא מוציאה שמונה אלבומי אולפן.

מאז הוא פועל עצמאית. ב-2004 אפילו זכה לתוכנית ריאליטי על חייו. הוא היה ונשאר אחד האייקונים הגדולים של עולם המוזיקה, שורד מופלא של אסכולות וטרנדים, ציניקן טוב מזג שיכול ללמד כל יחצן עכשווי על אסטרטגיות שיווק והמצאות תרבותיות. לפני כשנה החליטה פאבליק אימג' להתאחד ולצאת לסיבוב הופעות, במסגרתו תגיע גם לארץ. ב-31 באוגוסט אפשר יהיה לראות אותם בגני התערוכה בתל אביב.

משמעות המילה Punk באנגלית היא "פרחח", ולחלופין: דבר נחות וחסר ערך. בהתאם, הפאנק מטבעו הוא אנטי ממסדי ואנטי האופנה השלטת. הוא שם דגש על חופש, שבירת מוסכמות וסלידה עמוקה ממה שמייצגת החברה המערבית, ומציע אסתטיקה אחרת, שמתבססת על פשטות ומנוגדת להגדרות המקובלות של מה שנחשב כ"יפה".

סימן ההיכר המזוהה ביותר עם הפאנק היה ונשאר תספורת המורכבת מראש מגולח, שבמרכזו כרבולת ארוכה, צבועה בשלל צבעים. תספורת זו ידועה בכינוי "מוהוק" או "רקז". אלה שוויתרו על המוהוק הסתפקו בתספורות קוצניות או בשיעור צבוע בגוונים בוהקים כמו אדום, ירוק או סגול.

הסגנון הביא עוד סמלים אופנתיים. ממדים וכוכבים אדומים על החולצות, דרך סיכות הנעוצות בלחיים, פירסינג ובגדים שחורים, קרועים מכוונים, מצולקים בפריטי מתכת דוקרניים. המטרה הייתה לזעזע את העין ואת האוזן. לפיכך, גם החליפות הגדולות במיוחד של דיוויד בירן, מנהיג הטוקינג הדס, נתפסו כפאנקיסטיות וכמוהן המשקפיים הלא אופנתיים בעליל שהרכיב אלביס קוסטלו. אחת הטענות אומרת כי מטרתה של ההופעה החיצונית הקיצונית היא לומר: "אל תסתכלו בקנקן אלא במה שיש בו".

המיתולוגיה הרשמית אומרת שפאנקיסטים רבים נהגו להעביר את זמנם בבטלה ברחובות או בפאבים. הקיצונים מביניהם אכלו שאריות מזון במסעדות ובבתי קפה, נמנעו משמירה על היגיינה כתפיסת עולם, ואפילו ישנו בקרבת פחי זבל.

לתנועת הפאנק היו כמה סיסמאות מזוהות כגון Bomb the Mall ("הפציצו את הקניון"), McMurder (עיוות של McDonalds המדגיש את רצח החיות בתעשיית הבשר), !Punk's not dead ("הפאנק לא מת! ") סיסמאות מחאה נגד ניאו נאציזם, גזענות ואכילת בשר ובעד הומוסקסואליות ופמיניזם. את הסיסמאות האלה נהגו הפאנקיסטים לענוד על בגדיהם ועל חפציהם בצורת טלאים ("פצ'ים"), מדבקות וסיכות. כמה מהם נהגו לרסס כתובות גרפיטי במקומות ציבוריים, שנושאות אותם מסרים.

 

הגרסה הבריטית לפאנק הייתה קיצונית יותר מזו האמריקאית. בעוד הפאנק האמריקאי היה בעיקרו סגנון אופנתי, הפאנק האנגלי היה פילוסופיה שלמה. בעוד באמריקה נשאר הפאנק בתחום הצר של המועדונים בניו יורק, בבריטניה הוא הפך לתופעה חברתית משמעותית ונרחבת. גם אלה שטוענים שהפאנק הומצא למעשה בארצות הברית, מסכימים שהוא תפס באמת רק לאחר שהאנגלים הפכו אותו לאופנה ויצרו סביבו את האסתטיקה המזוהה שלו. בבריטניה של 1976 היה הפאנק רעיון חברתי שיש לו פסקול.

הפילוסופיה של הפאנק הייתה פילוסופיה של מחאה: נגד הממסד הפוליטי, תעשיית המוזיקה, הבורגנות השבעה, מה לא. בהתאם, ההופעות של הלהקות המובילות - סקס פיסטולס, באזקוקס, דאמד, קלאש - נתפסו כריטואלים של מחאה חברתית, שנדחתה בפחד ובגועל על ידי המיינסטרים. בגלל הסלידה של הממסד, הפכה הפאנק לתנועה החברתית המשמעותית ביותר מאז ילדי הפרחים של שנות השישים. למרבה האירוניה, למרות האסתטיקה המנוגדת, הפאנק חולק עם ההיפיז לא מעט תובנות.

למרות השימוש החופשי במעילי עור ובסמלים נאציים, ועל אף האלימות שליוותה את ההופעות, הפוליטיקה של הפאנק הייתה בתחילה מזוהה עם השמאל הרדיקלי: התגייסות לטובת החלשים בחברה, פתיחות מינית, אנטי תאצ'ריזם. אבל במשך הזמן הצטרפו גם קבוצות ימין קיצוניות שקידמו שנאת זרים והומופוביה.

אנחנו בתחילת העשור השני של המאה ה-21. במבט לאחור, נראה שהפאנק ממשיך להתקיים בעיקר כמותג אופנתי (פירסינג, קעקועים, שיער צבוע, תספורת מוהיקאן, קולרים ומעילים עם ניטים). כסגנון מוזיקלי הוא הוטמע בתוך הרוקנרול לחלוטין. ברחובות תל אביב, כמו ברחובות ברצלונה או טוקיו, אפשר לראות פאנקיסטים ולזהותם מיד לפי הקודים האופנתיים שנוצרו אז. למרות שחלפו יותר מ-30 שנה מאז שהגיע הגל הפאנקיסטי לשיאו בבריטניה, הפאנקיסטים של המאה ה-21 עדיין דבקים באותם מלבושים ותספורות שאמורות לזעזע, אבל העולם מתבונן בשלווה אדישה, אפילו חומלת. כי מה כבר יכול לזעזע את מי שנחשף לעירום המלא של מדונה, לטיפול הגמילה של איימי וויינהאוס או לפרובוקציות של ליידי גאגא?

אם בשנות השבעים ראו בפאנקיסטים חריגים, איום על החברה, היום מתייחסים אליהם בשוויון נפש. הגועל והאימה, האקסצנטריות וההגזמה קיבלו את חיבוק המיינסטרים. בקולנוע. באופנה, בפרסומות, בספרות, בעיתונות, במוזיקה. ברחוב. במצעדי גאווה. באירוויזיון. במגזינים. נדמה שראינו הכל. דראג בפריים טיים בערוץ הממלכתי ובקולנוע, סנאף (סדרת סרטי "הוסטל") לבני הנעורים בבתי הקולנוע בקניון. חירור הגוף ונעיצת מתכות בגבות, בלשון ובשפתיים הפכו לעוד הצהרה אופנתית ריקה. אז מי יתרגש היום משיער סגול וסיכת ביטחון בלחי?

בדיעבד, ברור שהפאנק היה תופעה פחות טהרנית מכפי שהציג את עצמו, שילוב של מרד נעורים אותנטי ואסטרטגיה שיווקית מודעת לעצמה. הניגודים האלה התקיימו אפילו בתוך המוזיקה עצמה. רוב הלהיטים הגדולים של הפאנק היו, בבסיסם, שירי פופ מלודיים שנעטפו בכסות הזמן החדש. הפאנקיסטים השתמשו באלמנטים הבסיסיים ביותר של הרוק: באס, תופים וגיטרה חשמלית. בניגוד לרוק המתקדם מבית מדרשם של להקות כפינק פלויד ואמרסון לייק ופלמר - שאופיין בתחכום מלודי, הרמוניות מורכבות ועודף של רצינות עצמית - יוצרי הפאנק חיפשו פשטות, ישירות ובוטות.

הפאנק ממשיך לסמל עד היום נאמנות לעקרונות של פשטות טכנית ומלודית. ברוב המקרים השירים היו קצרים מאוד, שתיים-שלוש דקות, הצטיינו בקצב מהיר ובמלודיה פשוטה, נמנעו מסולואים כליים ארוכים והיו מלווים בתיפוף קצבי ומהיר. השירה הייתה לרוב צעקנית, אם לא צרחנית ממש, שטוחה, ישירה, כמעט נטולת רגש.

מה שנחשב פעם כ"מוזיקה פרימיטיבית של שלושה אקורדים" הפך למקור השראה והשפעה על להקות על בשנות התשעים, הגדולה שבהן הייתה כמובן נירוונה. קורט קוביין הודה שלהופעה של סקס פיסטולס שראה בנעוריו הייתה השפעה מכרעת על אישיותו ודרכו המוזיקלית. כריס קורנל, מנהיג וסולן סאונדגרדן, אמר ש"הפאנק הייתה, מבחינתי, תנועה חשובה ביותר. בלעדיה לא היה נולד הגראנג'". והמגזין "רולינג סטון", שבחר ב"נברמיינד" של נירוונה ברשימת מאה האלבומים הגדולים של המאה ה-20, נימק: "לשום תקליט שיצא בעשורים האחרונים לא הייתה השפעה כזאת על דור שלם. אומה של נערים נהפכה פתאום לחובבת פאנק".

דומה שהנערים מחוררי הגבות מפעם יודעים אילו הצהרות מצופה מהם להשמיע. "אנחנו הולדנו משהו חדש. רוקנרול נקי, חד ובלי בולשיט", אמר לפני כמה שנים ג'ואי ראמון.

אבל בילי ג'ו ארמסטרונג, הסולן של גרין דיי, מפוכח וישיר ממנו: "שמענו מטאל, עד שנחשפנו לפאנק, ונתפסנו. בלי הפאנק לא היינו מגיעים לפסגה. הפאנק נוצר על ידי אנשים צעירים, אינטליגנטים מאוד, שהצליחו לשלב שירה מודרנית ברורה ומדויקת, סרקזם ומחאה. זו הייתה צורת ביטוי חדשה לגמרי והיא השפיעה עלינו כשהיינו בני 12 והחלטנו להקים להקה שתדבר נגד תחלואי החברה הגדולים - רודנות, קפיטליזם ושמרנות. באנגליה הסקס פיסטולס שרו נגד המלכה, אז אנחנו פה, בארצות הברית, כתבנו ושרנו נגד הממשל האמריקאי. היה לנו ממי ללמוד".

"אמריקן אידיוט", שעסק בנושאים האלה, יצא ב-2004, מכר 85 מיליון תקליטים והביא את גריין דיי למעמד של להקת על. בזמן שסיד וישס מת עלוב, מסומם וצעיר, בילי ג'ו ארמסטרונג, הפאנקיסט החדש, נוסע במטוס פרטי, עם חשבון הוצאות לא מוגבל.

באופן טבעי הפאנק עשה עלייה גם לישראל. הולדת הסצנה המקומית סומנה בכתבת טלוויזיה בלתי נשכחת ב-1978 שבמרכזה היה רמי פורטיס ולהקתו מים חמים. "המוזיקה היא פרימיטיבית ורועשת ויש בה רק כמה אקורדים בסיסיים", אומר הכתב המזועזע של הערוץ הראשון, כשברקע שר פורטיס את "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי". הכתב ממשיך לתאר: "באנגליה שרים אקדוחי המין נגד המלכה, כאן שר רמי פורטיס נגד הטלוויזיה. המילים הן מחאה חברתית חריפה".

דורון אייל, "שולץ האיום", שהתראיין לאותה כתבה מיתולוגית, אמר: "גועל זו בסך הכל מילה. אתה יכול להתייחס אליה בכל צורה שהיא. אתה יכול להגיד לי דבר יפה, ואני אומר לך שהוא גועל".
 
לא ברור אם פאנקיסטים אמיתיים - אם יש דבר כזה בכלל - היו בתל אביב. זקני העיר עדיין זוכרים כמה טיפוסים חשודים לבושים במעילי עור וענודים בשרשראות שהסתובבו בקבוצות בכיכר דיזנגוף. כך או כך, כשהפאנק הגיע לישראל, הוא כבר היה בדרכו הבטוחה למטה בבריטניה. הז'אנר איבד את כוחו באותה מיידיות שבה זכה בו. כבר ב-1979 להיטי פאנק רועשים כמעט לא הושמעו ברדיו הבריטי, האלבומים הפסיקו להימכר והסאונד נשמע לפתע מיושן בעיני מעצבי דעת הקהל. עיתוני המוזיקה שסיכמו את 1979 הכריזו: "הפאנק מת".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...